ההורים מאבדים אחריות על ילדיהם

סכין מדברת ואלכוהול מדבר הם ככל הנראה פריטים שרחוק היום שנראה בחנויות, ולכן האפשרות של שניים אלו למנוע עשיית שימוש קטלני מצד המחזיק בהם היא מוגבלת ביותר. האחריות על כך מוטלת על היד שבתוכה הם נמצאים. על היד הזאת אחראי רק אדם אחד – האדם לו היא שייכת. האחריות על ילדים ובני נוער מוטלת עד גיל מסוים על ההורים. ועד אותו הגיל, מתקיימים כללים ברורים: את מה שאסור ואת מה שמותר, קובעים ההורים.

מה שנתפס בגיל צעיר של הילד, כ"התחשבות ברצונו" שנובעת מתוך דיון על חובותיו, הופך בגיל מבוגר יותר לאבדן האחריות. כאשר מתנהל דיון עם ילד צעיר סביב השאלה אם עליו להתקלח בשעה מסוימת, התובנה שלו היא שחלק מהאחריות על כך מוטל עליו והוא יכול להגיד "כן" או "לא" לדרישת ההורים, שממילא הופכת להיות עבורו לבקשה. בגיל יותר מבוגר, תופסת שתיית אלכוהול את מקום ה"להתקלח": אם ההסברה בעניין הצורך שבמניעה של שתיית אלכוהול הופכת לדיון סביב השאלה "מה דעתך על שתית אלכוהול בגילך?", הדרך אל הכוסית הראשונה היא קצרה ביותר.

הסמכות ההורית מתחלקת בשלב הזה על לפחות שלושה זוגות כתפיים: של אמא ואבא ושל הנער. היכולת של נער בן 15 להביע דעה על כך, היא מוגבלת מאוד. תוצאה אפשרית של דיון כזה יכולה להיות רצון חזק מצד הנער להתנסות בשתייה. לאן זה מוביל – ראינו בשבת לפנות בוקר כאשר פיליפ גלר בן ה ה-16 נדקר למוות בבאר שבע, על פי החשד בידי חבר שיכור.

כשהטיפול בשתיית אלכוהול בקרב בני נוער הופך להיות משחק התמסרות באחריות, קשה שלא לצפות מראש את התוצאה הסופית. חיזוק ועיגון זכויות הילדים והנוער בחוקים ומגילות, הם דברים ראויים ויעילים, גם אם במקרים מסוימים הם מאפשרים התנהלות הדוחקת לכאורה סמכות בוגרת, אקדמית או חינוכית. אלא שצריך לזכור דבר חשוב ובהחלט בעל קדימות משמעית: קשר בין זכות וחובה, קיים רק בבנק.

נטילת זכויות לכאורה על חשבון יישום חובות, היא בגדר ניסיון השתלטות על הסמכות ההורית או הבוגרת האחרת (מורים, מדריכים, מטפלות וכו'). במילים אחרות: מאמץ לימודי או אחר, קשור אך ורק לציונים, הוא רחוק מלהיות קניית זכות לשתיית אלכוהול. האחריות למניעת החיבור בין הסכין לבין האלכוהול בידיהם של בני נוער היא על ההורים וגם האחריות למניעת השימוש בכל אחד מהם לחוד.

אפשר ורצוי בהסברה ופעילות מניעה. במקרים שבהם יעילותם של אלו קטנה, אפשר לעשות את זה גם בתקיפות הראויה ואם יש צורך – לערב גורמי מקצוע ובהם גם את המשטרה. ובהשלכה על המקרה הפרטי שאירע בבאר שבע בשבת לפנות בוקר: הוריו של החשוד בביצוע הדקירה מודעים היטב לאחריות המוטלת עליהם. יתרה מזאת, היו קיימים, ככל הידוע, בידיהם כלים מתקדמים רבים שהיו יכולים למנוע את ההתנהלות שהייתה בבית אמו של החשוד. האם יתכן, שאנו נמצאים בעידן בו התהפכה האימרה "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה"? ואולי הגיע העת, שבה ערכאה שיפוטית, ממשלתית או שלטונית אחרת, תיתן את הדעת על גמול ענישה אפשרי להורים לילדים עבריינים, לצד העונש לילדיהם על מעשים פליליים שביצעו.