במעבר ארז, מול קירות בטון ודלתות ברזל ענקיות, הרגשתי שאני מצליח לפרוץ את גבולות הסגר בן ארבע השנים על תושבי רצועת עזה, בעזרת פטיש הרפלקסים הצנוע שלי, כרופא נוירולוג וחבר רופאים לזכויות אדם. שנתיים אחרי הביקור האחרון שלנו ברצועה, הציפה אותי תחושת ניצחון עם כניסתנו, למרות שההרגשה היתה כאילו הזמן נעצר.
הסגר יצר מחסור בדלק, כך שעגלות רתומות לחמורים ולסוסים ("עגלות קאררו" בשפת התושבים), החליפו את המכוניות ברחובות העיר המוזנחים. ברקע, מקשטות את הקירות תמונותיהם המצוירות של חללים שנפלו במלחמה. האנשים מתהלכים בכבדות ברחובות, ללא מטרה, לא ממהרים לשום מקום; האיסור המוחלט על כניסת חומרי בניין לרצועה הוביל לעצירה מלאה של הבנייה והפיתוח ולכן גם לאבטלה גבוהה בכל רחבי הרצועה.
בין ייאוש, חוסר אונים ותסכול: חולים תחת סגר
מקרה אחד נחרט לי בזיכרון מהביקור ולא אשכח אותו לעולם. חולה בשנות החמישים לחייו שכב במיטתו והתקשה להרים את ראשו או להזיז את גפיו. בקול צרוד, כשדמעות זולגות מעיניו, סיפר כיצד לפני כמה שבועות הצליח לעבור את הגבול למצרים ולהגיע לבית חולים באלכסנדריה לניתוח דחוף להצלת חוט השדרה הצווארי שלו. עם חזרתו לעזה, אושפז שוב בשל כאבים עזים בצוואר, והחמרה בכאבים ובחולשה. לתדהמתנו, בצילום הרנטגן ראינו שני גופי מתכת גדולים שהוחדרו בין חוליות הצוואר בצורה לא מקצועית, בצורה המסכנת את חייו. על מנת למנוע שיתוק מלא בארבע גפיים וריתוק למיטה לכל החיים, דרש מצבו של החולה ניתוח דחוף ומקצועי לשיפור המצב, אבל לא ניתן לבצע את הניתוח בעזה בלי הציוד הרפואי או הרופאים המומחים המתאימים. חוסר אונים, כעס ותסכול ריחפו בחדר; ייאוש כבד בלט בעיניו של החולה ובני משפחתו שקיוו לעזרה ופיתרון.
מאוחר יותר באותו יום בדקנו חולים במרפאה מאולתרת במחנה הפליטים בורייג'. שני חולים, שסבלו ממחלת פרקינסון לא מאובחנת , לא קיבלו טיפול מתאים ובשל כך הפכו לאנשים מוגבלים, שתלויים בזולת בכל מטלות היומיום הבסיסיות. חולה אחר סבל משיתוק חלקי וניוון שרירי עקב חבלה בצוואר שאירעה בזמן המלחמה וגרמה לפריצת דיסק שלא טופלה בגלל הסגר. עוד ועוד חולים שהיה ניתן להצילם ולשפר את מצבם אלמלא התנאים הבלתי נסבלים שיצר הסגר על הרצועה.
לא טסנו במשלחת מטעם מדינת ישראל לארצות העולם השלישי; בסך הכול נסענו שעה למערכת רפואית שנשלטה על ידי ישראל במשך 27 שנים, וגם היום, לאחר ההתנתקות, נתונה עדיין לחסדיה. תחושת תסכול עמוקה ליוותה אותי בדרכי החוצה, עת הרגשתי שאני פוסע חזרה אל המאה העשרים ואחת, אל בית החולים המשוכלל בו אני עובד. מאחור נשארו אנשים שאני יודע להציל, ורק גדר מפרידה בינינו אבל היא כמו תהום. ופטיש הרפלקסים שלי לא יכול לסייע.
* ד"ר רפיק מסאלחה הוא מומחה לנוירולוגיה בבית החולים סורוקה, וחבר רופאים לזכויות אדם.