פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בקשה צנועה ליום ירושלים

      שרי הממשלה מגיעים לירושלים ביום חגה ומבטיחים הבטחות לפיתוח העיר. מירב כהן חושבת שלא די במילים - הגיע הזמן שהשרים יעברו לירושלים, יספקו מקומות עבודה ויתנו לצעירים סיבה להישאר

      יום ירושלים הוא חג עם מסורת משלו: שרי הממשלה מתכבדים ועורכים ישיבה באחד מהאתרים הסמליים בעיר, משרד האוצר משחרר איזה מענק כמנחה והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה סופרת כמה צעירים עוד נשארו בירושלים. וכמובן, בל נשכח את הצהרות הפוליטיקאים ביום הזה על ירושלים בירתנו המאוחדת לנצח נצחים.

      השאלה היא מה קורה בכל יתר 364 הימים בשנה? התשובה היא שלא מספיק. היותה של ירושלים סמל לאומי ודתי אמנם מזכה אותה ביום חג שמוקדש לכבודה, אבל ביתר ימי השנה תואר זה מכביד על כתפי העיר ותושביה, כיוון שכל צעד ושעל בירושלים מקבל משמעות פוליטית ודתית רבת השלכות. כל מסיבה בסוף השבוע הופכת להצהרת עקרונות, כל קבוצת רכישה הופכת למלחמה על צביון העיר וכל אבן פינה שמונחת בשכונות הטבעת הופכת לסערה בינלאומית.

      אין ספק שירושלים משלמת מחיר יקר על היותה עיר בירה. על מנת לאזן את המצב הזה, על ממשלת ישראל והציבור לזכור שירושלים היא גם מקום מגוריהם של אנשים. סתם אנשים, כמוני, שנולדו כאן וזה הבית שלהם ורוצים לחיות בעיר ברמת חיים טובה בלי קשר לאידיאולוגיה ובלי רצון לצאת למלחמות עקרוניות. האנשים האלו זקוקים לדירה לגור בה, עבודה סבירה וחינוך טוב לילדים. את זה שרי ממשלת ישראל נוטים לשכוח, אחרת אין דרך להסביר את העובדה שחלקם בוחר למקם את לשכותיהם בתל אביב למרות שבחוק נקבע שירושלים היא מקום מושבם. אין לי דרך להסביר מדוע חלק מיחידות הממשלה שאמורות לשבת בעיר ירושלים ובכך להגדיל את היצע אפשרויות התעסוקה בה , שוב, נמצאות בת"א. ואין לי דרך להסביר מדוע כל אותם שרים שהנושא הובא לידיעתם ומודעים לעובדה שאת מעשיהם יחקו גם חברות פרטיות, לא מרימים את הכפפה ועוברים לירושלים.

      "ירושלים זקוקה למעשים"

      תנועת "התעוררות בירושלים", בה אני חברה, שמה לעצמה כמטרה להביא להעברתם של כל אותם גופים שיכולים לייצר אלפי משרות בעיר ולסייע לנו להשאיר בה אוכלוסייה צעירה, עובדת ופלורליסטית. ירושלים שבעה מהבטחות. היא זקוקה למעשים, והאמת היא שההיסטוריה מלמדת שככל שההצהרות גדולות יותר כך המעשים קטנים.

      דוגמה הממחישה את עקרון זה היטב התרחשה בשנות ה-80 מייד לאחר חקיקת חוק יסוד "ירושלים בירת ישראל", שקבע כי יש לחזק ולפתח את בירתנו. תוצאת החוק הייתה מידית- ירידה דרסטית בתמיכת הממשלה בעיר ירושלים: אם בתחילת שנות ה-70 שיעור ההשקעה הממשלתית בירושלים עמד על כ-13%-14% ואפילו הגיע ל-16% מכלל ההשקעות במשק, בשנות ה-80 (לאחר חקיקת חוק היסוד) הצטמצמה ההשקעה לכ-6%-7% ובשנות ה-90 אף לכ-3%.

      לסיפור זה מוסר השכל חשוב והוא שהכרזות לעיתים מעלות את גובה הלהבות והופכות דברים פשוטים למורכבים ודיונים עניינים לדיונים עקרוניים. אז אנא מכם שרי הממשלה, ביום ירושלים הזה תשקלו מילים לפני שאתם מטפסים על עצים כי בסופו של דבר, תושבי העיר הם אלו שמתמודדים עם השלכות המילים שלכם ובמקום הצהרות פומפוזיות, שכל אחד מכם יחשוב מה הוא יכול לעשות, ממרום תפקידו, על מנת להפוך את ירושלים למקום שיותר טוב לחיות בו.

      הכותבת היא חברת מועצת העיר ירושלים מטעם תנועת "התעוררות ירושלים"