פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נאום אובמה - מסר מעורב לנתניהו

      נאומו של אובמה תפס את ישראל מופתעת. פרופ' איתמר רבינוביץ', שגריר ישראל בארה"ב בעבר, סבור כי הנאום האמריקאי היה גם חיובי, וקובע כי ההכרעה תושג רק בתום פגישת נתניהו-אובמה

      לקראת ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בוושינגטון, השמיע הנשיא אובמה נאום פרוגרמטי מקיף על המתחולל במזרח התיכון. מבחינתו של נתניהו, שיגר לו אובמה מסר מעורב. על מנת להעמיד את הדברים בהקשרם, יש לזכור שלפני זמן קצר שרר בירושלים חשש מפני התנגשות נוספת בין ראש הממשלה לנשיא ארצות הברית בנוסח האירועים שליוו את ביקורו בארץ של סגן הנשיא ביידן. בירושלים חששו כי הנשיא יעמיד במרכז נאומו תכנית מוחשית להסדר ישראלי פלסטיני שתעמוד בניגוד בולט לעמדותיה של ממשלת נתניהו. נתניהו עצמו עומד לשאת נאומים בוועידת אייפא"ק וכן בקונגרס לשם הוזמן על ידי יריביו הרפובליקנים של הנשיא.

      האפשרות של "מלחמת נאומים" בין הנשיא לבין ראש הממשלה נראתה כמעט בלתי נמנעת, אך בימים האחרונים הצטברו סימנים לכך שהתנגשות דרמטית לא תהיה. אובמה עצמו החליט להופיע בוועידת אייפא"ק, זירה אליה באים להשמיע נאומים נוחים לישראל ואוהדיה. נתניהו השמיע בירושלים נאום שכלל רמזים ברורים לנכונות לוויתורים. לכל היה ברור שנתניהו לא השמיע את כל מה שהיה לו לומר בירושלים וכי הוא שומר מסרים נוספים להופעותיו בוושינגטון ולפגישתו הסגורה עם הנשיא.

      אשר לגופם של דברים, הרי מבחינתו של נתניהו כלל נאומו של הנשיא מסר מעורב. בחלק הכללי של דבריו הגדיר אובמה את בטחון ישראל (בצמוד לשלום ישראלי-ערבי) כאחד מארבעת האינטרסים החשובים של ארה"ב באזור. הוא דיבר על כך שהעולם הערבי והפלסטינים חייבים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (דרישה נחרצת של נתניהו). הוא אמר שארה"ב לא תכפה פתרון שכן על הצדדים עצמם להגיע אליו במשא ומתן. הוא מתח בקורת על הניסיון הפלסטיני להביא לדה-לגיטימציה של ישראל, על הניסיון הפלסטיני להשיג הכרה דרך עצרת האו"ם ולא באמצעות משא ומתן ועל ההסכם בין הרשות הפלסטינית לבין חמאס. אובמה השתמש בכמה ניסוחים מנאומו הפרו-ישראלי של הנשיא בוש מאפריל 2004, ובהם הניסוח המעורפל בו התייחס לתמיכה ב"עמימות הגרעינית" של ישראל.

      האתגרים שבפני נתניהו

      אבל בה בעת, הניח אובמה גם גלולות מרות על צלחתו של נתניהו: הוא קבע כי פתרון שתי המדינות צריך להיות מבוסס על קווי 1967, כולל תיקוני גבול וחילופי שטחים, וכן קבע שיש להתחיל במו"מ על שטחים והסדרי בטחון בלא להצמיד את הדברים בהכרח לדיון מקביל או הסכמה מוקדמת על שתי סוגיות קשות: ירושלים והפליטים (או התביעה הפלסטינית לזכות השיבה והדרישה הישראלית לוויתור על תביעה זאת). נתניהו גורס שאין טעם בוויתורים טריטוריאליים מוקדמים שיותירו את ישראל ללא קלפי מיקוח בעת הדיון על סוגיות היסוד הקשות שנזכרו לעיל.

      במצב זה ניצבים בפני נתניהו שני אתגרים מרכזיים: 1. בשיחה הסגורה עם אובמה הוא חייב להגיע לראשונה לשיחה גלויה ואמיתית עם הנשיא, להציג בפניו את מה שהוא יכול ורוצה לעשות, ולשכנע אותו לצמצם את הפער בין עמדותיהם. 2. בשני הנאומים שלו עליו להופיע כמדינאי בעל חזון, הרואה את הסכסוך והצורך לסיים או לפחות לצמצם אותו בהקשרו האזורי הרחב והריאליסטי, להציג עמדה ישראלית במונחים חיוביים ולא להצטייר כמי שבא להתפלמס ולשלול. כמו כן, תהיה לו הזדמנות להציג עמדה ישראלית חיובית ביחס לרפורמה ודמוקרטיה באזור, ולשנות בכך את התדמית של מדינה הדבקה בסטטוס קוו ההולך ועובר מן העולם.

      אשר לחלקו העיקרי של הנאום בו עסק אובמה ב"אביב הערבי", כדאי לשים לב לנקודות הבאות : 1. החרפת הטון מול בשאר אל אסד. אובמה דיבר על "המעבר לדמוקרטיה" בסוריה, שפירושה למעשה קץ המשטר. 2. החרפת הטון מול איראן (אובמה התחיל את כהונתו במגמה פייסנית מול טהרן) 3. כדי להימנע מטענות על איפה ואיפה, מתח אובמה ביקורת גם על בחריין, בעלת בריתן של ארה"ב וערב הסעודית. הסעודים יגיבו על כך בכעס.

      לסיכום, נאום מרתק וחשוב, אך מבחינתה של ישראל האירוע החשוב עוד לפניה - פגישת אובמה נתניהו והשיח והשיג בין השניים.

      הכותב שימש כשגריר ישראל בארצות הברית, וכן היה נשיא אוניברסיטת תל אביב.