מומחים מסבירים: איך החריפו אירועי יום הנכבה?

אירועי "יום הנכבה", בהם גם פריצות הגבול ותקריות הירי בצפון, תפסו אתמול (ראשון) את ישראל בהפתעה. אם עד כה התמקדו ההפגנות ביום השנה ביהודה ושומרון ובקרב ערביי ישראל, אמש הם התרחבו גם לגבולות ישראל המוכרים. שני מומחים מדיניים מסבירים כיצד החריפו אירועי "יום הנכבה", עד לשיא שהושג אמש, מי אשם בכך – ומה בכוחה של ישראל לעשות כדי לצמצם את גובה הלהבות.

פרופ' איתמר רבינוביץ', סגן יו"ר המכון למחקרי ביטחון לאומי, ומי ששימש בעבר כשגריר ישראל בארצות הברית, הסתכל על אירועי אמש בדאגה. "ההתפתחות סביב יום הנכבה השנה היא התפתחות חמורה, משום שהאירוע שבדרך כלל היה מצומצם, ואשר היה תחום במסגרת היחסים בין מדינת ישראל וערביי ישראל ומול אש"ף – עלה מדרגה". רבינוביץ' ציין כי "בתקופה האחרונה יש לנכבה משמעות חדשה בארבע רמות שונות: הראשונה היא בינינו ובין ערביי ישראל. הביטוי הבולט ביותר הוא שראשי המיעוט הערבי והאליטה המשכילה בציבור הערבי מסרבים לקבל את סמלי הריבונות הישראלית-ציונית, ויוצרים נרטיב נגדי וסמלים נגדיים שציון יום הנכבה הוא החשוב שבהם".

לדבריו, לשלטון בישראל יש חלק בהחרפת האירועים. "ההחלטה של ראשי 'ישראל ביתנו' להפוך את הקערה על פיה, ולהעביר בכנסת את 'חוק הנכבה', החריפה את הדברים: הקיצוניים במחנה הערבי-ישראלי והקיצונים בשכבה הפוליטית-ישראלית מקצינים זה את עמדתו של זה, וכך נכנסנו לסחרור שלילי. לכן הסוגיה הזו חריפה וקשה יותר". באשר לציון יום השנה ברשות הפלסטינית, אמר רבינוביץ' כי "בשנת 2000 היו האירועים 'חזרה כללית' למה שנקרא האינתיפאדה השנייה, שפרצה ארבעה חודשים מאוחר יותר. בשנים שלאחר מכן, בייחוד בתקופות של משא ומתן, הרשות היא גורם מרגיע ולא מלבה". עם זאת, מציין רבינוביץ', "בהלך הרוח המדיני בינינו לבין הפלסטינים, בימים אלו אין יותר חתירה לשמור על השקט".

רבינוביץ' רואה גם בציר האירני כאלמנט מכריע בהתעצמות אירועי "יום הנכבה". לדבריו, "מחנה ההתנגדות במזרח התיכון – אירן, סוריה, חיזבאללה וחמאס, הצליח לעלות את הסוגיה מעבר למישור הישראלי-פלסטיני, והביא אותה לזירה הכללית. בכיכר תחריר הצלחנו להראות שישראל לא בתמונה כמעט. עם זאת, יומיים לפני אירועי 'יום הנכבה' הייתה הפגנה בה דיברו על זכות השיבה. כך הופכים את יום השנה לסוגייה ערבית, ומעבירים את הדגל מבעיית 1967, שאיתה מדינת ישראל יכולה להתמודד, אל סוגיית 1948 – שבעצם תבטל את קיומנו".

לעומת רבינוביץ', דב ויסגלס, שהיה ראש לשכתו של ראש הממשלה אריאל שרון, ואחד האנשים החזקים בממשלו, מייחס לממשלה בישראל השפעה ניכרת על ההתלקחות. "החיים המדיניים אינם סובלים חלל ריק או עמידה במקום", סבור ויסגלס, "הביטחון העצמי הפלסטיני הולך ומתחזק כתוצאה מן הקיפאון המדיני, והתמיכה הגדלה והולכת בעולם כולו בעמדות הפלסטיניות. על כן, קביעות מדיניות פלסטיניות שבעבר נחלשו מאוד הולכות ומתחזקות, בזמן שהתחושה של הפלסטינים כי הסיכוי לממשן הולך וגדל".

ויסגלס מתייחס בדבריו לפעילות ממשלת שרון, בה נטל חלק: "אם בשנת 2004, מכתב בוש לשרון שיקף תמיכה אמריקאית בהימצאותה של ישראל בגושי ההתיישבות הגדולים, היום כבר מדברים על גבולות 1967 בתיקוני גבול קלים, ונדמה כי הפלסטינים מתחילים לדבר אפילו מעבר לכך. אם למשל בשנים 2004-2005, ואפילו בתקופת אולמרט, הדיבור על זכות השיבה בפי הפלסטינים היה מס שפתיים בלבד: היום נדמה שהתביעה לשיבה הולכת ומועלית ביתר שאת".

ויסגלס מתאר תמונת מצב עגומה, ומסכם כי "הזמן פועל נגדנו. הואיל והעולם איננו מבין את עמדת ישראל, התביעות הפלסטיניות זוכות לתמיכה הולכת וגדלה. הפלסטינים חשים בכך, ועמדתם כלפי ישראל נעשית קשוחה יותר, תוך כדי שהרשות מקפידה שלא לחזור אל הטרור, וגם זאת מתוך הבנה שהטרור מחליש את התמיכה המדינית בהם. כתוצאה מכך, מוצאת ישראל עת עצמה במגננה, ובאובדן הולך ומתמשך של הישגים מדיניים שהושגו בעבר".