כשהאדמה תרעד, זה כבר יהיה מאוחר מדי

ביום האחרון לפני עזיבתי את יפאן נתקלתי במכר יפאני, איצ'יזו אוהאשי, שבדרך כלל מאוד מעורה בנעשה בעולם. אוהאשי הפנה את תשומת ליבי לכותרת צדדית בעיתון בעל תפוצה בינונית ביפן: ראש ממשלת ישראל הודיע בראיון לרשת טלוויזיה אמריקאית כי ישראל שוקלת מחדש את מדיניות הקמת כור גרעיני בשטחה לאור המתרחש בכור בפוקושימה. אוהאשי העלה ביקורת שנשמעת רבות בימים אלו ביפן, לפיה ממשלות העולם והתקשורת העולמית מרוכזות כל כולן במשבר הגרעיני, מבלי לעסוק במשבר ההומניטרי הקשה הפוקד את ערי החוף בצפון המדינה.

מבלי לדון בהשלכות החמורות וארוכות הטווח של משבר גרעיני, לא ניתן שלא להסכים עם ביקורת זו בהקשר של סיקור האסון בתקשורת העולמית בכללה. מעבר לכך, בהקשר הפרטי של ממשלת ישראל, ביקורת זו מקבלת משנה תוקף לגבי מוכנות המדינה והמדיניות הממשלתית הכללית להתמודדות עם מצבי אסון. קשה שלא לתהות אם הלקח העיקרי שממשלת ישראל למדה מרעידת האדמה החזקה אי פעם ביפן יסתכם בהצהרה סתמית הנוגעת לאנרגיה גרעינית.

זוהי טעות חמורה מאין כמותה, אשר רבות כמוה מאפיינות את המציאות הפוליטית הישראלית. ראוי שקובעי המדיניות במדינת ישראל, ובראשם ראש הממשלה, יבחנו לעומק את המשבר עימו מתמודדת המעצמה האסייתית וינסו להפיק ממנו לקחים; מעל הכל, ראוי ללמוד מהמוכנות המדהימה של יפן ואזרחיה, ערב האסון, שהצילה את חייהם של מאות אלפי אנשים.

דו"ח מבקר המדינה להיערכות לרעידות אדמה, שהוגש השבוע, קבע כי אם תתרחש בישראל רעידת אדמה בעוצמה של 7.5 ריכטר, היא עתידה לגבות את חייהם של 16,000 אנשים ולפגוע במאות אלפים אחרים. הרעידה שהתרחשה ביפן הייתה חזקה לאין שיעור מזו הצפויה בישראל (נמדדה 9 בסולם מגניטוד), לוותה בגלי צונאמי אדירים שחלקם בגובה של עשרה מטרים (אליהם למזלנו אנו לא חשופים בישראל) ונמשכה ברעידות משנה שכל אחת מהן בנפרד יכולה הייתה לגרום להרס עצום בערי ישראל. יתרה מכך, צפיפות האוכלוסין האדירה בערי יפן מגבירה אף יותר את ההבנה כי יש לקובעי המדיניות במדינת ישראל עוד רבות ללמוד ממקביליהם היפנים לגבי מוכנות אזרחית להתמודדות עם אסונות או משברים.

הדוגמאות לכך רבות: בתור אזרח זר המתגורר ביפן, חויבתי עד כה ליטול חלק בשני תרגולים להתמודדות עם רעידות אדמה: תרגולים אותם עוברים היפנים מאז גילאי בית הספר היסודי. לא היה מדובר בהרצאה יבשה מפיה של מש"קית חינוך משועממת אלא בתרגול "רטוב" בחדר המדמה רעידת אדמה אמיתית, תוך שימוש במטפי כיבוי ושינון סדר פעולות הכרחי להצלת חיים ומניעת שריפות. יתרה מכך, גם בטוקיו הצפופה, הסובלת ממצוקת מקום ודיור חמורות, מוקצים בכל שכונה אזורי חירום מוגדרים, משולטים וממופים, אליהם זרמו בהמוניהם אזרחים בדקות הראשונות לאחר הרעידה. אפילו אזרח זר, שאינו בקיא ברזי השפה, יודע לרוב לאן מוטל עליו לפנות במקרה חירום ובשעות ובימים שלאחר הרעידה.

ההיערכות היפנית לא מסתכמת בהכנת האזרחים; היא מגובה במדיניות ציבורית מוגדרת ואכיפה, החל בתקני בנייה חמורים, יחסי גובה-שטח מוגדרים בבנייה פרטית ותוכניות מתאר אזוריות וכלה בהקצאות תקציבית שנתיות להגברת נזילות במצבי חירום. למרות שתפקוד הממשלה היפנית בזמן המשבר זכה לביקורת רבה מבית ומחוץ, אין עוררין על כך שהמוכנות הגבוהה ערב המשבר הצילה את חייהם של רבים ומנעה אסון בסדר גודל דומה לרעידת האדמה בפקיסטן ב-2005, או הצונאמי שנה קודם לכן באוקיאנוס ההודי.

בשניות הראשונות, העלתה הצהרתו של ראש הממשלה נתניהו חיוך קל על שפתיי, אך עד מהרה הוא התחלף לפחד: האם זהו הלקח היחידי שיופק במחוזות השלטון בישראל מהמקרה היפני? כל זאת כמעט חמש שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה, בה מצאו אזרחי הצפון מקלטים נעולים, שהוסבו למתנ"סים במקרה הטוב או יצאו לגמרי מכלל שימוש במקרה הרע, וכמה חודשים לאחר השריפה בכרמל, שחשפה את שירותי הכיבוי במערומיהם ותחת אזכור יומיומי לאיומים על העורף הישראלי. קשה להשתחרר מההרגשה כי המוכנות הלקויה עוד תהיה בעוכרינו. קשה להשתחרר מההרגשה כי גם המשבר הבא ימצא את מדינת ישראל עם המכנסיים למטה כשהיא מתקשה להתמודד עם השלכותיו. לפחות נוכל להתנחם בכך שראש הממשלה ידאג כי גם עד המשבר הבא, לא יוקם בישראל מתקן גרעיני.