בני משפחתי, הרבה מחבריי הישראלים ואני החלטנו לעזוב את טוקיו ואנחנו יושבים כרגע בעיר פוקוקה- מרחק שעתיים טיסה מטוקיו.
המשפחות והחברים שלנו מחוץ ליפן הפעילו עלינו לחצים כבדים לעזוב את טוקיו. מלבד זאת, הרחובות של העיר ההומה בדרך כלל- ריקים כמעט לגמרי ויש תחושה מאוד מתוחה ולא נעימה. חלק מהחברות מאפשרות לעובדיהן לעבוד מהבתים או מחוץ אפילו לטוקיו, ומתחיל להיות קשה מאוד להשיג אוכל בעיר- המדפים במרכולים ריקים.
שמענו ששגרירויות רבות, ביניהן גם ארצות הברית ואנגליה, מבקשות מעובדיהן להתרחק מהקרינה למקומות מרוחקים יותר ביפן. מספר שגרירויות גם הוציאו את עובדיהן מהמדינה וזה משפיע עלינו פה בעיקר בהערכת מצב הסיכון.
רמת הקרינה הולכת ועולה, ואנחנו מתחילים לחבר פה אחד ועוד אחד ולהבין שבטוקיו אין מה להישאר כרגע כי באמת מסוכן. אנחנו נמצאים כאן כמה חברים ישראלים ביחד, וכולנו בעלי עסקים וקשה לנו פשוט לקום וללכת. יש לנו עסקים ויש לנו עובדים שצריך לדאוג להם ולכן לעזוב את יפן לחלוטין כרגע זה לא אופציה, ואנחנו מנסים להסית את העבודה דרומה.
אנחנו עוקבים כל הזמן אחרי האמצעי התקשורת וצמודים לחדשות. ואנחנו מבינים שלא מספרים לנו הכל, אבל אנחנו פה כבר הרבה שנים ואנחנו מבינים את הלך הרוח של השלטון פה ביפן. ברור לנו שגם הסוכנויות הזרות עושות מסיפור הקרינה סיפור גדול יותר ממה שהוא באמת, ולכן אנחנו מבינים שהאמת היא במקום כלשהו באמצע. אנחנו כן לחוצים ואם יהיה צורך ניסע גם דרומה יותר מהמקום בו אנחנו נמצאים.