שר ההסברה יולי אדלשטיין מתעקש על פרסום תמונות הזוועה מהאירוע באיתמר. אתמול הוא טען שהן עשויות להשפיע על דעת הקהל העולמית ולאזן במשהו את המינוס המבהיל שנצבר לחובתנו במישור התקשורתי.
אין ספק שהאירוע באיתמר קשה. אחד הפיגועים המחרידים שידע הציבור הישראלי בשנים האחרונות. התמונות מצמררות והמעשה בלתי נתפס. אבל ספק אם פרסום התוצאה של מעשי הזוועה יזיז באלפית המילימטר משהו מהתפיסה הגלובלית בענייננו.
הפתרון לבעיה ההסברתית עמוק הרבה יותר מהצגת טירוף רגעי של מספר פלסטינים. רוב העולם מערער מהיסוד על הלגיטימיות הישראלית במערכה הזו. לא מעט קולות ברחבי העולם פוסלים את זכותנו לפעול ביהודה ושומרון. מכאן שהצגת הזוועה בידי השר היא רק תכסיס הטעייה קטן, זמני ואולי פופוליסטי, שמכוונן בעיקר לציבור בישראל ואין בו ניסיון התמודדות עם השאלה ההסברתית המהותית.
אל תפספס
אז מי אכזר יותר
את הקושייה בעניין הלגיטימיות בשטחים אף שר מהימין לא מוכן לשאול כי עצם הדיון בתהיות כאלה הן בגדר חילול הטאבו הקדוש והמוחלט - וכאן הטעות הבסיסית. צריך להבהיר שאני לא עוסק בשאלה הפוליטית בנוגע לצדקתנו או חוסר הצדק בשהייה בשטחים. המציאות היא שאנחנו שם ונתפסים כאשמים ואם רוצים להגן בבית משפט על נאשם צריך להבין במה מאשימים אותו, והתלונה המרכזית כנגדנו כעת היא שאנחנו במקום שאין לנו זכות עליו ומול זה צריך להתמודד.
מהטיעון הזה ממש אדלשטיין מתעלם. בדיון הזה לא שואלים ברחבי העולם מי אכזר יותר, אלא מי צודק ומי טועה. אם השר יבין שזהו הדיון, אולי ההסברה תוכל להיות אפקטיבית. כרגע, פרסום התמונות מציג קו ממשלתי שעיקרו "הם עשו לנו יותר". מה שכבר לא מעניין אף אחד.
יש קשיים נוספים בשימוש בתמונות. עניינים טכניים של ממש.
על כל תמונה מחרידה, כמו אלו שצולמו בבית משפחת פוגל באיתמר, הצד הפלסטיני, לצערנו, יכול להנפיק מאות תמונות בתגובה ולמעשה כך הם מתנהלים בפועל. תינוקות כרותי איברים שחוסלו בהפגזות, נשים שנכתשו מהאוויר וילדים מדממים. כול אלה נמצאים עמוק בארסנל הפלסטיני המתועד היטב. במאבק הגרפי יש להם עליונות אדירה. ובמערכה של צמרור העולם על ידי זוועה, אנחנו נובס.
פיגוע מול צונאמי?
עניין נוסף הוא התזמון. טיימינג הוא עניין מרכזי בתחום ההסברה והתקשורת. ביפן אלפי אנשים נקברו חיים כתוצאה מאסון טבע מחריד ולכן עיני העולם ממוגנטות לשם. כל תמונה, קשה ככל שתהיה, שמגיעה מאסון נקודתי במזרח התיכון מתגמדת לעומת ההרס והשכול האדיר באי החבול. אמת, השוואת אסונות היא עניין ציני וקשה, אבל במערך הזה הרעיון שתמונה כלשהי תהיה אפקטיבית מול המתרחש ביפן היא טעות.
בשורה התחתונה פרסום התמונות לא רק שאינו מועיל, הוא אפילו מזיק מאוד. שנים עמלו אצלנו לייצר לישראל תדמית של ארץ מתקדמת, יציבה וראויה להשקעת כספים זרים. בשנים האחרונות זה אפילו עלה יפה. למרות קשיים מול גורמים עוינים הצלחנו להחצין יציבות וביטחון. ספק אם תמונות כל כך חריפות מסייעות לנו במישור הזה. ישראל, אם נתמיד בפרסומים מהסוג הזה, תיתפס שוב כמקום שבו אוטובוסים מתפוצצים, אנשים נרצחים באכזריות וגמלים משוטטים ברחובות. מכאן שהשר אדלשטיין לא רק יורה למטרה הלא נכונה ומחמיץ את הנבל, הוא גם מצליח בדרך לחסל צדיק.
עד עתה ישראל שמרה על הגינות במאבק על דעת הקהל העולמי. אמנם אנחנו מפסידים בקרב הזה, אבל לא איבדו צלם אנוש ואפשר בעתיד לנצח במאבק. אבל צריך כלים מתאימים וטוב יהיה אם השר יטמיע שהמשרה שלו היא לא כלי לייצור לשליפות ברגעי שבר אלא משימה של ממש. אולי אחת מהקשות שישראל תדע בתקופה הקרובה.
