גיבוי רבני לקצב: מדמוקרטיה לתיאוקרטיה

פעמיים בחודש האחרון חוללה התבטאות רבנים מהציונות הדתית סערה תקשורתית: ראשית, כשקבוצת רבנים הביעה הזדהות עם סירובו של עמיתם, הרב דב ליאור, להתייצב לחקירה במשטרה בעקבות תמיכתו בפרסום הגזעני "תורת המלך"; בשבוע שעבר זה קרה שוב, באיגרת הגיבוי, העידוד והתמיכה ששלחו לאנס הסדרתי משה קצב. יש מכנה משותף מטריד, ואף מפחיד, בין שתי הפרשיות הללו – הן ממחישות בעליל את טשטושו, ואולי חלילה מחיקתו, של הקו האדום שהפריד בין הציונות הדתית לפלגים החרדיים עד כה. מתברר שבימינו, כמו "גדולי הדור החרדיים", ישנם מורי הלכה בציונות הדתית המתנכרים לסמכויות רשויות המדינה, שוללים את הלגיטימיות של בתי המשפט שלה, ומגבים את מי שקורא תיגר על חוקיה.

מצב זה מחייב חשבון נפש נוקב בציונות הדתית. הרי היו ימים – ולא רחוקים כל כך – בהם ראשי הציונות הדתית התהדרו בכך שהם ורבניהם, בניגוד לחרדים ואדמו"ריהם, מחויבים לכבוד המדינה ולציות לחוקיה וערכאותיה. אמנם, הם שאפו שצביון המדינה וחוקיה ישקפו את תפיסתם הדתית ככל האפשר, אך בשום אופן לא התנו את הציות להם בהגשמת השאיפה הזאת, ולא דגלו בהצבת ההלכה מעל החוק. יתרה מכך – ראשי הציונים-דתיים עצמם לא הסכימו שההלכה, או רבנים המדברים-בשמה, יכתיבו את מהלכיהם והחלטותיהם בענייני המדינה. בשעתו הם אף הרחיקו את אחד מחברי סיעתם משום שקבע את דרך הצבעתו בכנסת על פי פסק הלכה רבני ולא על פי הכרעת הרוב במוסדות הנבחרים של המפד"ל. כלומר – בניגוד לחרדים – צידדו הדתיים הציוניים בציות לדעת הרוב ולא לדעת הרב, בדמוקרטיה ולא בתיאוקרטיה.

כעת יש בציונות הדתית קולות הדורשים להציב את דעת הרב ("דעת תורה", בלשונם), לא רק מעל דעת הרוב אלא אף מעל החוק וצווי בית המשפט. זו הרי משמעותה החמורה של ההצעה להעניק חסינות משפטית גורפת להתבטאויות של רבנים בנושאי הלכה. בהצעה זו טמונה סכנה קיומית, שכן הסתה של כוהני דת המתיימרים לבטא את רצון האל, כבר הוכיחה עצמה כממארת ביותר, הן בעולם והם בישראל. ההיגיון והניסיון המר לימדונו שכשרב קנאי, כמוהו ככומר או קאדי פנאטי, מתיימר להטיף לאלימות בשם ישות אלוהית, ההסתברות שהמאמינים יממשו את הטפתו הלכה למעשה היא גבוהה ביותר. כפי שאמר יגאל עמיר בחקירתו, "ללא פסק הלכה או דין רודף שחלו על רבין מפי מספר רבנים שאני יודע עליהם - הייתי מתקשה לרצוח".

קנאי הימין מרבים להתלונן על כך שהרשויות מפלות את רבניהם לרעה לעומת פרופסורים באקדמיה. איגרת התמיכה במשה קצב היא הזדמנות מצוינת להצביע על ההבדלים המהותיים בין שתי הקבוצות הללו. בניגוד לאותם רבנים שהביעו תמיכה באיש השררה שהתעמר וניצל מינית את עובדות לשכתו, לא נמצא אפילו פרופסור אחד שסינגר על המרצה הפרופ' אייל בן ארי, שנחשד שניצל את מעמדו לקיום מגעים אינטימיים עם הדוקטורנטיות שלו. אגב, גם לא נמצא איש באקדמיה (לרבות הוא עצמו) שהתרעם על כך שפרופסור נכבד מוזמן לחקירה במשטרה כאחד האדם. יתרה מזאת: גם לאחר שרשויות החוק של המדינה החליטו לסגור את התיק הפלילי נגד פרופ' בן ארי בגלל התיישנות, לא מיהרו עמיתיו לאמצו לחיקם אלא להפך – התעקשו לשפוט אותו בעצמם ולהשעותו לשנתיים בגלל התנהגות שאיננה הולמת. כלומר הם גרסו שמעמדו הרם לא רק איננו מקנה לו חסינות או פריווילגיות, אלא דווקא מחייב לנהוג בו ביתר חומרה. לעומתם, הרבנים שהביעו תמיכה במשה קצב הוכיחו שלבם גס לא רק בחוק אלא גם במוסר, בשוויון בין בני האדם, ובכבוד האשה וחירותה. גם מהסיבה הזאת, מגמתם ומגמת חסידיהם לדרדר אותנו מדמוקרטיה לתיאוקרטיה צריכה להחרידנו.

* משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של "קול ישראל" ומרצה בכיר באוניברסיטה העברית.