על מה בעצם נאבקים אזרחי לוב?

כמו יתר הפגנות המחאה הנערכות בימים אלו ברחבי העולם הערבי, גם המחאה העממית שפרצה בלוב צמחה על הקרקע שהכשירו אזרחי טוניסיה ומצרים. אזרחי לוב מודים שקיבלו השראה מהפגנות המחאה בטוניסיה ומצרים, שהובילו בסופו של דבר להתפטרות הנשיא, והם אפילו עושים שימוש באותן סיסמאות של הפגנות המחאה במצרים, ובראשן "העם רוצה להפיל את השלטון".

כאמור, ההפגנות בלוב לא היו פורצות בעת הזו אילולא היו פורצות גם הפגנות המחאה בטוניסיה ומצרים, אך ברור שיש להפגנות אלו סיבות רבות ומגוונות. ראשית, המפגינים – בדומה למפגיני טוניסיה ומצרים – רוצים לסלק את השליט העריץ מועמר קדאפי הנמצא בשלטון יותר מ-40 שנה. בדומה לנשיא טוניסיה בן עלי ולנשיא מצרים מובארק ש"השתלטו" על כס הנשיאות, גם קדאפי יושב עליו מאז 1969. ולעם, כאמור, נמאס מהרודן.

שנית, כפי שאזרחי מצרים זעמו על כוונתו של הנשיא מובארק להעביר את השלטון בירושה לבנו גמאל, גם אזרחי לוב זועמים על כוונותו של מועמר קדאפי להעביר את השלטון לאחד מבניו, כפי שמסתמן בשנים האחרונות. העם הלובי, שרובו חי בדלות יחסית, כועס על משפחת קדאפי העשירה כקורח, שהשתלטה על כל הנכסים העיקריים במדינה ועל עמדות השלטון. וזאת, אגב, בניגוד לתפיסת עולמו ה"סוציאליסטית" של קדאפי, לפיה החברה נשלטת בידי העם והיא מתבססת על הערכים "רווחה, חירות, חינוך ודמוקרטיה".

שלישית, המצב הכלכלי בלוב אמנם טוב יותר ממדינות ערביות רבות, אך גם שם סובלים מרמת חינוך ירודה, מערכת בריאות קורסת והיעדר תשתיות. מצב מערכת הבריאות במדינה הוא כה גרוע עד כדי כך שאזרחי לוב נאלצים להוציא חמישה מיליארד דולר מדי שנה על טיפולים רפואיים בחו"ל ובעיקר בטוניסיה, ירדן ומצרים. בנוסף, 500 ילדים בעיר בנגזי נדבקו באיידס משום שהציוד הרפואי בבתי החולים ובמרפאות בעיר לא חוטא.

רביעית, העם הלובי צמא לזכויות אדם. כפי שאנחנו למדים בימים אלו ממש, במהלכם עושה קדאפי שימוש באש חיה לעבר המפגינים ומכניס את מתנגדיו למעצר בית, שליט לוב מעולם לא היה חסיד גדול של זכויות אדם. כל גילוי התנגדות לשלטון נתקל ביד ברזל ובאלימות קשה ביותר. בנוסף, מימן קדאפי מספר ארגוני טרור במזרח התיכון, באפריקה ובדרום אמריקה וכן היה מעורב בין היתר בפיצוץ המטוס מעל העיר לוקרבי וברצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן 1972.

למעשה, לאזרחי לוב נמאס מהמצב הקיים. עם עליית קדאפי לשלטון בהפיכה צבאית ב-69' התעוררה תקווה בקרב אזרחי לוב לעתיד טוב יותר אלא שככל שהשנים חלפו הם ראו שהמדינה תקועה ולא מתקדמת לשום מקום. תחנות הלווין ורשת האינטרנט, שחשפו את הצעירים הלובים למתרחש בעולם הגדול, רק דרבנו אותם לצאת לרחובות ולדרוש שינוי. מהן הדרישות של המפגינים? מהם יעדיהם? שאלה טובה. בינתיים אין יעדים מגובשים, מלבד סילוקו של קדאפי.