פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      למרות המהומות, אין סכנה לשלום

      התגובה האמריקאית המבולבלת וההיחלשות המשמעותית של מובארק אמנם מבשרים על מהפכה של ממש במדינה הערבית החשובה, אך אין לחשוש מניתוק יחסים עם המערב ומקריסת השלום עם ישראל

      כולם ידעו. האמריקאים, האירופאים וגם אנחנו ידענו שמשטרו של מובארק לא יחזיק מעמד כל כך הרבה זמן. היה ברור שאנחנו מתקרבים לסוף ויש להתכונן לכך, אולם המתנו וחשבנו שאולי המצב יירגע וכשזה קרה - איש לא היה באמת מוכן לכך. דוגמה מובהקת לבלבול היא תגובת האמריקאים. מצד אחד אומרים בוושינגטון כי מובארק הוא בן בריתם ומהצד השני הם דואגים להחמיא למפגינים ולהצהיר כי הם תומכים בדמוקרטיה.

      למעשה, אין לאמריקאים מדיניות שלמה ומסודרת בתחומים האלו. כאשר היו בחירות באירן לפני כשנה וההפגנות שגררו עמן בחירות אלו, אובמה לא פרגן למפגינים באותה הרוח ואיש לא עודד אותם. במהפכה בטוניסיה, לעומת זאת, רק ביום האחרון טפח אובמה על שכמם של המפגינים לקראת דמוקרטיה. באירועים במצרים, הנשיא האמריקאי החל להביע את דעתו בתזמון מוקדם יחסית, אך זו עדיין תגובה מבולבלת מהמצופה ממנהיג העולם החופשי.

      הפגנות במצרים (AP)
      כולם ידעו שמשטרו של מובארק לא יחזיק מעמד, אך כשזה קרה, איש לא היה מוכן (צילום: AP)

      המצב הנוכחי במצרים נובע ממספר סיבות. ראשית, המצב הכלכלי במדינה קשה מאוד, למרות רפורמות גדולות שמובארק הוביל. התוצר הלאומי-גולמי (תל"ג) של מצרים גדל בשבעה אחוזים בשנה, נתון יפה מאוד, אך התברר שהכסף הועבר לשכבות העליונות, נוצרה אינפלציה גדולה ולפי מספרי האו"ם 40% מתושבי מצרים מרוויחים פחות משני דולרים ביום. בקרב הצעירים יש 26% אבטלה ולמצרים קשה להתחתן כי הם לא יכולים לקנות דירה. מצב בו זוגות צעירים נאלצים לגור אצל הוריהם בשל הקשיים האלו, מעיד על בעיה מהותית בחברה המצרית.

      אלא שעד עתה, כל אלו היו מתחת לפני השטח או בהפגנות קטנות וחסרות משמעות. זריקת העידוד המשמעותית כאן היתה ההפיכה בטוניסיה, שהפכה את המאמצים של חבורת הבלוגרים של השישה באפריל, שבזמנו קראו לשביתה גדולה דרך הפייסבוק שהתקיימה אך לא הבשילה, לרלוונטיים. מפלגות האופוזיציה, במקרה הזה, פחות רלוונטיות.

      הפגנה בטוניס בירת טוניסיה נגד מפלגת השלטון RCD (AP , Thibault Camus)
      ההפיכה בטוניסיה היתה זריקת עידוד משמעותית. ההפגנות בטוניסיה לפני שבועיים (צילום: רויטרס)

      מצרים גדולה וחשובה בעולם הערבי ולכן מצבה עלול להמריץ את המדינות הערביות האחרות. המועמדות הבאות הן אלג'יריה (שם היו הפגנות קשות בימים האחרונות שדעכו במהרה) וגם בירדן המצב נפיץ, למרות האהדה למלך עבדאללה. צריך להדגיש, כי בירדן ההפגנות מונעות על ידי "האחים המוסלמים", שלא כמו במצרים. מצפון, סוריה חסמה את פייסבוק ועתה גם את אפשרות הגלישה באינטרנט באופן כללי. לצד זאת, הועלו משכורות עובדי המדינה, מתוך חשש לאפקט הדומינו. בתימן ישנן הפגנות והדרום עיקש ברצונו להתנתק מהצפון, ובמרוקו העוני גדול מאוד והכל פתוח שם להתחממות. העיניים בכל העולם הערבי נשואות למצרים, כדי לבדוק כיצד יתגלגלו המהומות שם ואם המומנטום לצידם או לא.

      כבר עתה, ברור שמובארק יצטרך לבצע ויתורים גדולים בתחום הפוליטי ומשטרו לא יהיה כשהיה. ממשלה חדשה תקום, ולדעתי, הנשיא יהיה חייב לבטל את חוקי החירום ולשנות את החוקה כדי שכל אזרח יוכל להציב את מועמדותו לנשיאות ללא מגבלות, לקראת הבחירות אשר יתקיימו בספטמבר. אין ספק שמובארק ישלם מחיר פוליטי כבד ובנו, ג'מאל, בוודאי לא יוכל להיות הנשיא הבא כפי שרצה. עם זאת, "האחים המוסלמים" ייעדרו מהשלטון לדעתי. העם לא ירצה בהם. אמנם יש להם אהדה מסוימת ברחוב, אך הרוב במצרים מפחד מהאיסלם הרדיקלי ומודע להשלכות משטר המובל על ידי אידיאולוגיה זו.

      כלפי המערב, אין סיבה לבהלה: הממשלות הבאות אחרי מובארק יורכבו כנראה מכל מיני גורמי אופוזיציה, אך אין להם סיבה לנתק את הקשרים עם ארצות הברית, שנותנת סיוע ומאפשרת את הרפורמות הכלכליות אותן דורש הרחוב. בנוסף, גם חזית חדשה מול ישראל היא אופציה לא סבירה: לא מוחקים סתם כך 30 שנים של שלום יציב וכנראה חשוב מכך - למצרים אין כסף בשביל להשקיע במלחמות.

      צבי מזאל כיהן כשגריר ישראל במצרים