עוד בטרם כובתה האש, עוד לפני ההספדים וקבורת ההרוגים, כבר עכשיו ניתן לקבוע בוודאות שגם על המחדל הקטלני הזה איש לא ייתן את הדין. ועדות חקירה יתכנסו, דו"חות עבי כרס יכתבו, מכתבי אזהרה ישלחו, אבל איש לא ישלם את המחיר מלבד עשרות קורבנות השווא של תרבות החפיף הישראלית.
וזה מוזר, כיוון שמדברים כאן כל הזמן על המלחמה הגדולה שצפויה בקרוב כעל עובדה מוגמרת. מלחמה בארבע חזיתות, כזו שבה העורף יספוג בה מהלומות כבדות יותר ממה שידע עד עתה. "בכל עימות עתידי העורף יותקף במאות טילים", אמר בחודש מאי האחרון לוואלה! חדשות מתן וילנאי. כמעט שכחנו: וילנאי הוסיף מיד את הסיומת הביטחוניסטית המסורתית "נדע מה לעשות". האמנם? ככל הידוע, עם נחיתתו של טיל בלב אזור מיוער, נניח בכרמל, מתרחשת שריפה. אם להסתמך על סופת האש שמשתוללת כעת, לישראל אין כל כלים להתמודד עם אירוע כזה, שאמור להיות דבר שבשגרה בזמן מלחמה. הכבאים סובלים ממחסור בציוד, חומרי הכיבוי אוזלים במהירות האש משתוללת ללא הפרעה וראש הממשלה מרים טלפונים נואשים למעצמות על כגון קפריסין כדי שיושיעו אותנו. אפילו טורקיה, זו מציר הרשע, שולחת מטוס. לאחר מכן ממהר בנימין נתניהו להגדיר את האירוע כ"אסון לאומי", בהופעה שבהשוואה אליה נראות מסיבות העיתונאים של משה דיין במלחמת יום הכיפורים כמלאות אופטימיות ותקווה.
לגמרי במקרה, חזר אתמול דן חלוץ לחיים הציבוריים, כשהתפקד למפלגת קדימה. ארבע שנים לאחר מלחמת לבנון, נצח במושגים ישראלים, בונה רמטכ"ל הכישלון על הזיכרון הקצר שלנו. בניגוד למה שמקובל לחשוב, המחדל הגדול ביותר שלו לא היה התכנון המופקר של הקרבות על אדמת לבנון, אלא האדישות המוחלטת לגורלם של אזרחי ישראל, שספגו אלפי טילים במשך ימי המלחמה הארוכים. אף שהשריפה בכרמל אינה קשורה לחיזבאללה, לאירן או לסוריה, המציאות שהיא חושפת מוכיחה שדבר לא נלמד מאז 2006.
יש מוטיב נוסף שמזכיר מאוד את המלחמה ההיא: שוב נשמעים דיווחים על ההרואיות של הלוחמים בשטח, במקרה הזה כבאים, ושוב אין בידיהם כלים מתאימים להתמודד עם האויב, שרק במקרה אינו סר לפיקודו של חסן נסראללה אלא של רוח מזרחית אכזרית. כמו אז, גם הפעם מי שמשלמים את המחיר הם אנשי ישראל השניה הפריפריה שחוטפת את הטילים ומתגייסת לשירות בתי הסוהר והמשטרה. במקום היערכות אמיתית, התרכז העורף בארבע השנים האחרונות במופעי ראווה בדמות תרגילים המוניים ותרגילים ביורוקרטיים של העברת האחריות על העורף לרשויות המקומיות, אבל אין זה תחליף למהות, ובעיקר לחמלה אמיתית של הממשלה כלפי אזרחיה ואדמתה. חוסר האונים מול האש חושף שגם במלחמה הבאה לא הרשויות יצילו אותנו, אלא הרבה תפילות וקצת מזל.
אם אלי ישי היה מתעל רק מחצית מהאנרגיות שלו מפרשת אמסלם לשיקום מערך הכיבוי וההצלה, לא מעט בתים אמש היו עדיין עומדים על תילם. אם בנימין נתניהו היה מתעסק פחות בכיבוי שריפות בלשכתו ויותר בכיבוי שריפות בשטח מדינת ישראל, עוד כמה משפחות היו מצליחות לחגוג את חנוכה במקום לומר קדיש. זו אולי דמגוגיה, אבל ראוי שפוליטיקאים שחיים על דמגוגיה יפלו על חרבה. מדינת ישראל זקוקה למנהיגות אמיתית. או לפחות ששרה נתניהו תסביר לבעלה מדוע חשוב להשקיע בשירותי כיבוי והצלה מתפקדים.
