נשאת עבאס, הבעלים של המסעדה המפורסמת "אל-באבור" בכניסה לאום אל-פחם, זוכר היטב את הימים של תחילת אינתיפאדת אל-אקצה ואירועי אוקטובר. אותם ימים הותירו בו "צלקת עמוקה מאד", כלשונו. "אני זוכר שבמשך חודשים ארוכים לא נכנס אף לא יהודי אחד אל המסעדה, אפילו לא אחד", הוא משחזר בכאב. "לפני כן היו נכנסים מאות יהודים מדי יום. אך בגלל אירועי אוקטובר החליטו היהודים, חלקם מתוך פחד וחלקם מתוך כעס ונקמנות, להדיר את רגליהם מכאן. נפגענו קשות מבחינה כלכלית, כמעט וקרסנו, ואלמלא העזרה של אבי ז"ל כנראה היינו קורסים".
בסוף ספטמבר 2000, לפני עשר שנים, קיים ראש האופוזיציה דאז אריאל שרון ביקור בהר הבית. הביקור הצית מהומות בירושלים שגלשו במהרה לרחבי הגדה ועזה. מספר ימים לאחר מכן, בימים הראשונים של חודש אוקטובר, נערכו הפגנות בסמוך ליישובים הערבים בישראל, במהלכן הושלכו אבנים, הוצתו צמיגים ונחסמו כבישים. המשטרה הגיבה בירי גומי ואש חיה לעבר המפגינים. 13 ערבים ישראלים נהרגו. ערביי ישראל רתחו מזעם על היד הקלה של המשטרה על ההדק ואילו היהודים החליטו להחרים את היישובים הערבים, בין אם מתוך חשש ובין אם מתוך כעס. התהום באותה שנה בין היהודים לערבים בישראל מעולם לא הייתה כה עמוקה.
עוד בוואלה!
"שקלנו ברצינות לסגור את המסעדה"
עבאס מדבר בפתיחות על כך שהוא ואחיו, השף חוסאם עבאס, שקלו ברצינות לסגור באותם ימים את המסעדה. החרם שהטילו עליו היהודים במדינה על רקע אירועי אוקטובר הכאיב לו והדאיג אותו. "למזלנו, שמרנו על האמונה והתקווה שדברים ישתפרו. אם לא הייתה לנו תקווה, היינו מתמוטטים, כי היינו ממש אבודים. אבל ברגע שהחלטנו להיות אופטימיים, יכולנו לשרוד. ואכן, אחרי כמה חודשים החל טפטוף של קליינטים יהודים ואחרי כמה חודשים נוספים העניינים חזרו למסלולם ופרחנו מחדש. שמחנו שלא החלטנו לסגור את המסעדה".
ראש עיריית נצרת, ראמז ג'ראייסי, נזכר אמנם שחברות כמו בזק וחברת החשמל לא שיגרו נציגים לתקן תקלות ("על מנת להעניש אותנו ולא משום שחששו לחייהם", לטענתו), אלא שהתמונה שהוא מצייר מעט ורודה יותר. בניגוד לבעלים של "אל-באבור", שחווה על בשרו את ההפסדים הכספיים מהחרם היהודי ושקל ברצינות לסגור את המסעדה, ג'ראייסי זוכר דווקא שהחרם ארך לא יותר ממספר שבועות ולאחריו שבה תנועת המבקרים לסדרה.
"החרם ארך תקופה קצרה מאד וזה חלף מהר מאד", קובע ג'ראייסי. "אני מעריך שתוך שבועות העניינים חזרו למסלולם. הרי בני אדם לא יכולים להתנהג בחיי היומיום על סמך אידיאולוגיה בלבד. יש צרכים יומיומיים, אנשים רוצים לבלות, להסתובב, לקנות, לאכול. ואכן הם חזרו לנצרת כי אנשים אוכלים איפה שיש אוכל טוב וקונים איפה שיש מחירים זולים וסחורה טובה. חזיתי שהחרם יהיה עניין זמני וחולף ואכן היום נצרת מפוצצת בתיירות פנים, המסעדות מלאות, השוק, בתי המלון. בעיקר בשישי-שבת".
המניע המרכזי להחרמה: פחד
לא רק את הערים הגדולות, כמו נצרת ואום אל-פחם, החרימו היהודים לאחר אירועי אוקטובר לפני עשור. יישובים קטנים יותר, בעיקר כאלה הסמוכים ליישובים יהודים, ספגו מכה כלכלית אנושה שרק בשנים האחרונות הצליחו להתאושש ממנה לגמרי. "במשך כמה חודשים לא הגיע אף יהודי לטירה", נזכר תושב העיר אמג'ד שביטה. "וזאת לאחר שמדי יום שבת הייתה תנועה ערה של יהודים מהסביבה שהגיעו לשווקים ולמסעדות. ההחרמה הייתה קשה, טוטאלית ומאסיבית. המניע המרכזי היה הפחד ולא הבעת עמדה פוליטית כלשהי".
"רק אחרי כמה חודשים החלה חזרה כלשהי לשגרה ורק בשנים האחרונות התנועה המסחרית חזרה", מוסיף שביטה. "זה כמו נחל שהמים חוזרים לזרום בו. אין מנוס מכך. זה אמנם היה הדרגתי ולקח זמן רב אבל בסופו של דבר היהודים חזרו לטירה". גם שאהין, תושב כפר קאסם שבאזור השרון, נזכר בימים השחורים של אוקטובר 2000: "הכבישים היו ריקים, החנויות והמסעדות היו ריקות. הסוחרים היו מיואשים, הם ממש מאסו במצב. זה היה חרם מלא וכולם הרגישו אותו. בזמן האחרון הדברים שבו למסלולם והחבר'ה היהודים, בעיקר מאורנית, חזרו לבקר אצלנו".
עבאס מספר שלמרות שחלפו עשר שנים, יהודים רבים עדיין חשים צורך לנקום: "בכל פעם שיש מתיחות כלשהי או השלכת אבנים במקום מסוים מתקשרים אלי, מקללים אותי ואומרים לי 'אתם בוגדים, לא נגיע אליכם יותר בחיים'. כאילו שאני ראש הממשלה ונושא אחריות כלשהי. זו ממש ענישה קולקטיבית. זה גם מקומם אותי שבגלל אמירה של אדם אחד, כולם מתקוממים נגד כל המגזר הערבי. אני לא בא לתת הסברים לאף אחד, אבל אני תורם כל הזמן לעמותות שפועלות לקירוב בין ילדים יהודים וערבים. ואז אני שואל את עצמי 'זה מה שאני מקבל בחזרה'?!".
ג'ראייסי: "לפני 10 שנים הייתה הידרדרות כללית, שלא נבעה רק מאירועי אוקטובר אלא גם מאינתיפאדת אל-אקצא שפרצה ונמשכה זמן רב. התיירות ירדה בכ-50 אחוז בגלל האינתיפאדה ולא בגלל אירועי אוקטובר. קבוצות תיירים רבות ביטלו ואמרו לנו שהסיבה היא האינתיפאדה. אני מקווה שכעת לא תהיה הידרדרות נוספת שתוביל שום לחרמות ולמצב קשה. יחד עם זאת, אני מאמין שאם זה יקרה שוב, זה יהיה מזערי, מינורי ונצליח להתגבר על זה במהרה".
בפעם הבאה הדברים יהיו חריפים יותר
אם בעתיד עסקינן, עבאס מביע פסימיות: "כשהכול בסדר, יש תנועת מבקרים ערה ואין שום בעיות. אבל בכל פעם שיש מתיחות כלשהי, בעיקר באזור ואדי עארה אנשים לא באים. כל יום אני מתפלל שמה שקרה לפני עשר שנים לא יחזור על עצמו כי בפעם הבאה הדברים יהיו חריפים יותר. מאז שנת 2000 המגזר הערבי הולך ומידרדר מבחינה כלכלית ואף אחד לא שם לב לזה. משפחות שלמות מתפרנסות מ-4,000-5,000 ש"ח בחודש. כשהמצב הכלכלי לא טוב, רבים הולכים לפשע".
מה הכוונה 'הדברים יהיו חריפים יותר בפעם הבאה'?
"בפעם הבאה תפרוץ אינתיפאדה מסוג אחר - אינתיפאדה כלכלית", הוא מזהיר. "ערביי ישראל חיים בעוני ובהזנחה ואין להם יותר מה להפסיד. כשאין לאנשים תקווה, אין להם מה להפסיד. זה קיים בכל העולם, לא רק פה".
לפניות לכתבנו ניר יהב - nir_yah@walla.com