פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אנחנו לא כאלה מטומטמים, אדון אולמרט

      כמי שנושא בתואר קברניט הכישלון בלבנון ואדריכל עופרת יצוקה, מן הראוי שאולמרט יצניע את הביקורת שלו כלפי שר הביטחון, ובכלל. רועי כ"ץ מזכיר את מעלליה של אותה חבורה שאולמרט עמד בראשה

      דווקא בימים המעיקים בין חגי תשרי, בין ראש השנה לצום ולבניית סוכה, נדרשים אזרחי ישראל להשתתף במשחק זיכרון קולקטיבי. מסע השיווק לספר הזכרונות של אהוד אולמרט הפך במהרה למסע נקמה אכזרי ובוטה נגד שותפיו הפוליטיים לשעבר במפלגה ובקואליציה. אולמרט, שהפיק ספין הימלטות מפואר מכותרות העיתונים, אלו שעוסקות תמידית בשלל פרשות השחיתות בהן הוא מעורב לכאורה, נותר חריף ואגרסיבי כמו בימים עברו. נראה שההכנות לדיונים המשפטיים המייאשים לא הקהו במאומה את עוקצו המילולי של ראש הממשלה לשעבר, ששוב הוכיח שכשזה מגיע לתדמיתו האישית, הוא יודע לקבל החלטות.

      אזרחי ישראל משפשפים את עיניהם בתדהמה נוכח הרמיזות העבות של אולמרט על כך שאהוד ברק התנגד להפצצת הכור בסוריה ומול הגדרתו של שר הביטחון כ"הססן וחסר חדות". הם שואלים את עצמם אם קברניט מלחמת לבנון השנייה, אותה מלחמת נפל מביכה בה כשל צה"ל בחזית תוך הפקרת העורף, זכאי למתוח ביקורת חריפה כל כך על מישהו בתחום המדיני-בטחוני. קוראי הפרקים שהתפרסמו מתוך ספרו של אולמרט לא יכולים שלא להיזכר שהכותב היה זה שמינה את עמיר פרץ, שותף מלא בכשלי לבנון, לתפקיד שר הביטחון ואת אברהם הירשזון, עבריין מורשע לעתיד שנשלח לכלא, לתפקיד שר האוצר. איש כבר אינו דורש מהפוליטיקאי הישראלי גבולות לחוצפה, אבל אפשר לדרוש מעט פחות זלזול בזיכרון הקולקטיבי.

      פושע מלחמה או שמאלני טוב?

      עזות המצח של אולמרט אינה מסתיימת בחשיפת ערוותם הציבורית של השרים ששירתו תחתיו בממשלה. מעל הפודיום של כינוס יוזמת ז'נבה עמד אמש אולמרט והציג זכרונות של מנהיג שמאל לכל דבר ועניין. הוא דיבר על חלוקת ירושלים, על השבת הפליטים וראה את פרצופיהם הקורנים של יוסי ביילין וחיים אורון בשורה הראשונה. אלא שדיבורים לחוד ומעשים לחוד. אולמרט מציג עצמו כחוזר בתשובה שנטש את בית הגידול שלו במשפחה הלוחמת ועבר כל כולו למחנה השלום. אבל זיכרונם של הישראלים אינו בוגד בהם גם הפעם. רגע, זה לא אותו אולמרט שפקד על צה"ל לצאת למבצע עופרת יצוקה? שלושה שבועות של דם, אש ותמרות עשן ברצועת עזה. חביב יוזמת ז'נבה הוא גם גיבור דו"ח גולדסטון. הפיכתו לדובר מרכזי בכנס שעוסק ביוזמת שלום מעידה יותר על ביילין ואורון, אבל גם אולמרט חייב לבחור צד ולהפסיק לאתגר את זיכרונם של האזרחים.

      מפקד כושל חוזר לזירה

      במשחק התעתועים הזה משתתף שותף נוסף לכשלי לבנון, הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ. נדמה שכל אחד מחברי הטרויקה של קיץ 2006 סובל מגעגוע עז לשלטון, ומאמונה יוקדת בטמטום של הבוחרים. חלוץ, שעושה בבטחה את דרכו לפוליטיקה, ככל הנראה למפלגת קדימה נטולת חוט השידרה, בטוח שתושבי הצפון שכחו את החודש במקלטים ושהחיילים שכחו את הפקודות להיכנס לקרב באור יום וללא מודיעין ראוי. חלוץ בוודאי משוכנע שאין אינו זוכר מי היה וינוגרד או למה הוא עזב את לשכתו בקריה.

      הציבור מטומטם ולכן הציבור גם ישכח

      ארבע שנים אחרי המלחמה ההיא והאחראים לכשלון מבקשים הזדמנות שניה. זה שהלך לספסל הנאשמים, זה שמנמנם בספסל האחורי בכנסת וזה שעשה כסף בעסקים דורשים מכולנו לשכוח מדוע הם כבר לא שם. ראשי המדינה בעבר אינם מאמינים ביכולת שלנו לזכור מי הם ומה הם באמת שווים. אבל הם לא לגמרי טועים וזו לא אשמתם. בהתחשב בתקדים שרון, ברק ונתניהו, ששבו לשלטון למרות כשלונות העבר, הם יודעים עם איזה ציבור בוחרים הם מתעסקים.