מיוחד: מצעד הפרות הקדושות של ישראל

טוב היה עושה ראש הממשלה לו היה מעניק לשר גדעון סער את תיק ההסברה או ליתר דיוק את משרד התעמולה. הרי זהו כישרונו האמיתי של שר החינוך. למה לדבר על התמיכה בתנועת "אם תרצו", לא עדיף להקפיד ולשווק את החיבה לרמי פורטיס ואת ערבי התיקלוט במועדונים בתל אביב? מורים צעירים ממשיכים לקבל שכר רעב? בואו נוציא עוד הודעה לעיתונות על יחס הממשלה לעובדים הזרים. אמן הספין, אציל הטפלון התל אביבי, הצליח לשכנע את כולם שאפשר להיות ימני ולהפגין בעד הומואים, להנציח כיבוש ולדאוג לילדי עובדים זרים, לחייך יפה למצלמות ולא לשנות כמעט דבר בחינוך

טוב וכדאי, כך מסתבר, לבוא ללשכת הרמטכ"ל אחרי דן חלוץ. אחרת קשה להסביר את ההערצה לה זוכה גבי אשכנזי. מצויד ביחצ"ן על לובש מדים (אבי בניהו), בחר אשכנזי לשתוק במשך כהונה שלמה ולתת לעדת המעריצים, רבים מהם עיתונאים, לפרסם דברי שבח והלל לאיש שבנה מחדש את צה"ל. אבל פתאום, רגע לפני הסוף, הכול קרס. המשט הטורקי, הניסיון לכפות המשך כהונה, מסמך גלנט והתחושה הקשה שהרמטכ"ל ידע לא מעט על המסמך המזויף. לא נורא, שנה אחת על אזרחי וכל המערכת הפוליטית כבר תרדוף אחרי הגולנצ'יק עם הסכין בין השיניים

מכל תועפות הצביעות בפרשת זיוף מסמך גלנט, הטענה המביכה ביותר הייתה על "חדירת הפוליטיקה למטכ"ל". כאילו לא ידעה מדינת ישראל רמטכ"לים עם פנקס חבר מפא"י בכיס החולצה או קצינים בכירים שהיו מבאי ביתם של ראשי ממשלה ושרים. עוד לא נולד הרמטכ"ל שהגיע ללשכה ללא קשרים פוליטיים ענפים, מרפקים חדים ולשון מפנקת. כך זה היה וכך זה יהיה

הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות והדרך לשכחה עמוסה אנשים מצוינים. חיים אורון הוא בחור טוב, איכותי, ערכי ולא מתפשר. הכל טוב ויפה, אבל את מרצ הוא כבר לא יציל וגם לא את השמאל הציוני. פוליטיקה היא עסק אכזרי וג'ומס פשוט לא בחיר. מי שהצליח להפסיד בקרב על קולות השמאלנים לציפי לבני צריך היה כבר מזמן לפרוש בשקט מראשות המפלגה. העיתונאים אולי יצטערו, אבל מחנה השמאל ירוויח

התנצלות פשוטה, קצרה ואפקטיבית, הייתה מצילה את העיתונאי הוותיק מרשימה זו. אבל אברמוביץ', שנפל עם מסמך גלנט המזויף והמקור "האמין" שמסר לו אותו, כבר לא מסוגל כנראה להגיד בפשטות "טעיתי" ולהמשיך כמו גדול לסקופ הבא. האגו והיוהרה לא מאפשרים לאחד מגדולי העיתונאים בישראל להודות בפדיחה שכמעט עלתה ליואב גלנט בתפקיד הרמטכ"ל

כן, היו קטעים לא רעים. נכון, היו כמה קלאסיקות. מצד שני, היו גם מערכונים שהזכירו קצת קריקטורה בניו יורקר, וגרמו גם לשנונים שבצופים לגרד בפדחת במבוכה בחיפוש אחרי הפאנץ' ליין. לכן, הערגה לחמישייה הקאמרית – תוכנית קומית מוצלחת בדרך כלל, אבל גם כזו שמתאימה לפלח מאוד מסוים של האוכלוסיה - מתחילה להעיק. מאוד נוח להתרפק על שנות ה-90 התמימות, שבהן עדיין התקשורת לא סגדה למולך הרייטינג ויוצרים קיבלו חופש מוחלט, אבל הגיע הזמן להפנים שהימים הללו לא יחזרו. מעבר לכך, גם ב-13 השנים שחלפו מאז ירידת החמישייה, ניפקה הטלוויזיה הישראלית על ערוציה השונים פנינים קומיות, החל מהרצועה, דרך חלק מהעונות בארץ נהדרת וכלה בהמשרד ועבודה ערבית המשובחות. גם היוצרים והשחקנים של החמישיה לא נותרו מובטלים, ברוך השם. אבל כנראה שנמשיך להתגעגע ולקונן על הימים הטובים שהיו פעם, כי זהו טבע האדם. בחמישיה היו עושים מזה אחלה מערכון

אילו נסיכים. איזו איכות. איזה אינטלקט. איזו הגינות (בעצם, אחרי פרשת שכר הטרחה מגאידמק, זה כבר לא בטוח). איזו אכזבה. שני שחקני הרכש הגדולים של בנימין נתניהו, הצ'ילבות שהפכו לבעלי ברית, ממלאים לפי השמועה תפקידים כלשהם בממשלת ישראל, אולם קשה לקבוע זאת בוודאות. מאז חזרו לליכוד ולשולחן הממשלה קולם כמעט לא נשמע, פרט להתפלפלויות הבוקר של בגין עם רזי ברקאי אחת לכמה חודשים. ויש סיבות להשמיע: מדוע שני הדמוקרטים הגדולים של הליכוד לא פוצים פה בשנה שעמדה בסימן שחיקה קשה בדמוקרטיה הישראלית, והתלהמות נגד מיעוטים אתניים ופוליטיים? מה דעתו של מרידור, הסמן המתון במפלגה, על תהליך השלום ועל הקיצוניות של ליברמן וישי? מה הייתה עמדתם בנוגע לעצירת המשט הטורקי, גירוש הילדים הזרים ופרשיות רבות אחרות שהסעירו השנה את דעת הקהל? וחשוב מכל, האם עמוק בפנים הם חושבים, כמונו, שחזרתם לפוליטיקה מעט מיותרת?

בתקשורת הישראלית יש שורה ארוכה של עיתונאים שחיים על תהילת העבר. אם היית מגיה בחדשות ה"מיתולוגי" באייטיז, תמיד יימצא לך ג'וב נחשק בהפקה כלשהי. אם היית מזכיר מערכת בעיתון תל אביב ה"מיתולוגי" בניינטיז, לנצח ימצאו אותך ברשימת הקרדיטים בסוף איזו תוכנית או בתחילת איזה עיתון. ואם אתה רינו צרור, תוכל להבטיח את קץ הריבונות השלישית כבר 30 שנה לערך, בלי שאיש יתבע ממך דין וחשבון או תאריך מדויק להתרחשות האפוקליפסה. למרבה הצער, נדמה שאילנה דיין מצטרפת לרשימה הלא מכובדת הזאת. כבר תקופה ארוכה ש"עובדה" שלה לא ניפקה תחקיר ראוי, ובשנים האחרונות היא הפכה בעצם למגזין טלוויזיוני סביר ולא הרבה יותר. שלא לדבר על כך שבלי קשר לחריפותו המוגזמת של פסק דין סולברג, במדינות אחרות ייתכן שהכתבה המרושלת על סרן ר' הייתה מחסלת לה את הקריירה. העונה, עם צוות עורכים חדש, היא תתחיל מאפס, בניסיון להציל את המורשת – ואת התוכנית

סצנת האוכל הישראלית נופחה בשנים האחרונות מעבר לכל פרופורציה. שפים הפכו לכוכבים, מסעדות הפכו למוסדות תרבות ותכניות אוכל כבשו את טבלאות הרייטינג. אבל אחרי שמתפזר ענן הבישול המולקולרי ושאר משחקי המילים המטופשים של אייל שני, נשארים רוב הישראלים עם שוק מסעדנות בינוני באיכותו ויקר בעלותו. מחוץ לתל אביב כמעט בלתי אפשרי למצוא מסעדות ראויות במחיר סביר ורבים מדי נשארים עם עוד קבב טלה מייאש על מצע חציל בטחינה, רגע לפני עוגת השוקולד החמה והמתוקה מדי עם כדור הגלידה בצד והחשבון המנופח מעבר לכל פרופורציה

בתמונות זה תמיד נראה מזמין: הג'קוזי רומנטי, החדר מרווח, העיצוב רומנטי והפירות בפינת הקפה טריים. כשמגיעים נתקלים בדרך כלל במציאות המרה: שילמת 2,000 שקל לשני לילות על חדר טחוב, אווירה קצת קינקית (גם הזוג שהיה כאן לפניך עשה אותם דברים בדיוק), כמה דיוידי צרובים, ארוחת בוקר של חביתה וסלט ובעיקר נסיעה של 50 דקות למסעדה הסבירה הסמוכה, שממנה תחזור בתחושה ששדדו אותך (ע"ע הגורמה הישראלי). כך בדיוק תרגיש גם כשתחזור מהחופשה בצימר הישראלי