שריקת הסיום של גמר המונדיאל ביום ראשון בלילה החזירה אותי ארבע שנים לאחור. אז, שלושה ימים אחרי הגמר, התעוררנו בצפון למציאות חדשה מלחמה. לקח זמן לעכל שמדובר במלחמה, ולא בעוד מבצע קצר. ענבי זעם, דין וחשבון, זבנג וגמרנו. חשבנו ששוב נספוג קטיושות במשך שבוע, נכתוש את הצד השני והכתבים הצבאיים ימהרו לדווח מלב ביירות. אבל זה היה אחרת.
קריית שמונה התרוקנה לאיטה, סוללות תותחים כיתרו את העיר, כוחות זרמו בשיירות והתארגנו לאט לאט. כאילו לכולם יש זמן, רק החיזבאללה עבד בקצב אחר, מהיר הרבה יותר.
במשך שבועות התעוררתי עם תושבי קריית שמונה המעטים, שעוד נותרו בעיר. יצאנו מהחורים טרוטי עיניים, אחרי עוד לילה בלי שינה. סוללות תותחים, שהוצבו בשדות מחוץ לעיר, ירו את פגזיהן מעל בתי התושבים, הרעידו את הקירות ולא נתנו מנוחה. הרעש היה מחריש אוזניים.
עיר בזמן מלחמה היא עיר מושבתת. הכספומטים התרוקנו מכסף, בתי האוכל נסגרו. עיר רפאים. הרמזורים הבהבו ועשן השריפות מהרי נפתלי אפף את העיר חודש ימים.
עוד בוואלה!
פתאום שמעתי בום
דבר לא יכול להכין אותך אל הלא נודע. שבועיים חלפו עד שהבנתי שמדובר במלחמה. זה היה יום שישי בצהריים, שעה שתכננתי ללכת עם החבר'ה לשחות בנחל. 'יש התרעה על קטיושות', הודיע חבר וביטל את השחייה. ניתקתי את הטלפון ושמעתי שריקה. לא הספקתי להגיב והקטיושה כבר כנסה את האוויר לידי, גל חום הכה בי, עמדתי במקום כמו מאובן ושנייה לאחר מכן שמעתי פיצוץ אדיר. הגוף רעד, הצצתי מחלון הדירה שבה גרתי בקומה השלישית, וראיתי את המכוניות של השכנים בוערות. הלם הכה בי. שעה ארוכה עוד הרגשתי את חום הקטיושה ביד, ורועד כולי הבנתי שאם עד עכשיו הייתי גיבור שלא עוזב את העיר, הרי שזה נגמר. זה הזמן לצאת מקריית שמונה לפחות לקיבוץ שכן.
במשך 34 ימים הכל עמד במקום. הגדודים נכנסו ויצאו מלבנון כמו בתחנת רכבת, שמות הכפרים חזרו על עצמם שוב ושוב, וגם הקטיושות המשיכו ליפול בקצב מונוטוני, שורפות כל חלקת יער שעוד נותרה, פוגעות בעוד בית ברחוב שלא נפגע. כל יום שעבר הבהיר, שאת המלחמה הזו אפשר להמשיך לנצח. אין זבנג וגמרנו וגם לא מבצע קצר. לא היה צריך לחכות לוועדת חקירה כדי לראות שהפעם נכשלנו.