יצאנו מהבוץ הלבנוני?

איפה היינו ומה עשינו?

לפני עשר שנים, בזמן שצה"ל נסוג מלבנון, אנחנו התעלפנו על סושי, לבשנו ג'ינס נמוך ודוחה, נטרפנו מ"מי רוצה להיות מיליונר" ולא דיברנו על אריק. ככה נראנו במאי 2000

מערכת וואלה! חדשות

כותבים: דוד רוזנטל, אבנר שביט, עינב שיף, לירוי שופן, שירה פור ודניס ויטצ'בסקי.

עוד בוואלה!

"אנחנו נותנים מענה לכשל שוק שקיים ומעודדים ייצוא ומסחר בינ"ל"

לכתבה המלאה

ספורט: גם אז - דאבל להפועל תל אביב

אוהדי ספורט לא מנהלים את חייהם לפי אירועים בעלי חשיבות נמוכה כמו מלחמות, אסונות טבע או ימי נישואין. בשביל אוהד ספורט יש רק מועד אחד חשוב, והוא המועד שבו דברים הוכרעו על המגרש. בגלל זה, כשתשאלו אוהד ספורט באיזו שנה קרה כך וכך, הוא לעולם יענה במונחים של עונות. "התחתנתי ב-2007/8... עברתי ניתוח ב-2004/5" וכו'.

וכשמדובר במאי, חודש של הכרעות, הזיכרון מתחדד, במיוחד כשהוא טומן בחובו פיקנטריה לוהטת. הנה, לפני עשר שנים בדיוק זכתה הפועל תל אביב בדאבל – אליפות וגביע באותה עונה. גם את העשור השני של המילניום השלישי היא פתחה כפי שפתחה את הקודם. מי אמר שההיסטוריה לא חוזרת?

טלוויזיה: ממציאים את גלגל ההצלה

נכון למאי 2000, תיק הפוליטיקה במשפחת לפיד הופקד בידיו של טומי, שעדיין לא היה שר המשפטים אלא רק יו"ר סיעה של שישה חברי כנסת. לאור זאת, הסתפק בנו יאיר בהנחיית תוכנית בידור בלי כל יומרות פוליטיות, אבל גם כך התוכנית הזו בילתה בפסגת טבלאות הרייטינג, מה עוד שבתחילת אותו חודש היא נהנתה מראיון בלעדי עם חיים "עבדתי עליכם עם הבלוף של השרוף" צ'ינוביץ'.

אבל אפילו ריחות השריפה הללו לא סייעו לתוכנית לכבוש את המקום הראשון בטבלה – הצמרת היתה שייכת לשעשועון "מי רוצה להיות מיליונר". כן, לפני היציאה מלבנון, ולפני שנינט טייב ושרון איילון שינו את פני הטלוויזיה, הדבר שהישראלים הכי אהבו לעשות היה לראות את יורם ארבל מחייג לחברים טלפוניים.

ויש עוד הבדל בין מאי 2000 למאי 2010: בזמנו, אפשר היה למצוא במקום טוב בטבלאות הרייטינג את "אלי מקביל", והסדרות שלהטו בארצות הברית זרחו בו בזמן גם בישראל. היום, בעקבות תהליך הבדלנות שעברה התרבות המקומית, הסדרות הללו הוגלו ברובן בערוצי הנישה. מה שכן, דבר אחד לא השתנה: גם אז וגם היום, שידרו את "סיינפלד" בכל מקום ובכל שעה.

קולנוע: ראסל קרואו רותח בדו-מימד

בחודש מאי הגיע לאולמות הקולנוע בישראל אפוס של רידלי סקוט בכיכובו של ראסל קרואו. את המשפט הזה אפשר יהיה למצוא בספרי ההיסטוריה גם בפרק שיוקדש למאי 2000 וגם בפרק שיוקדש למאי 2010. נכון, אז זה היה "גלדיאטור" והיום זה "רובין הוד", ובזמנו אהוד ברק היה ראש ממשלה ושר הביטחון והיום הוא רק שר הביטחון, אבל בשני המקרים הדבר הכי חם בעולם הקולנוע היו הפרצוף הזועם והמבטא הכבד של קרואו. וכיוון שגם "גלדיאטור" וגם "רובין הוד" מוקרנים בגרסה דו-ממדית בלבד, זו ההוכחה הטובה ביותר שאנחנו בעצם לא מתקדמים לשום מקום.

בעצם, בכל זאת יש הבדל אחד בין אז ועכשיו: בחודש מאי 2000, ייצג עמוס גיתאי את הקולנוע הישראלי בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן עם "כיפור", הסרט שגרם לצופים בריביירה להשליך את עצמם לים. היום אפילו את זה אין לנו.

מוזיקה: מדברים על אריק

לבנון היתה ארץ קשה לא רק מהבחינה הצבאית הטרגית, אלא גם מבחינה מוזיקלית, הארץ שהפיקה מאמנים ישראלים טקסטים קשים ומדכאים עד אימה, החל מ"לא צריך שתדליקו לי נר" ועד "שתי אצבעות מצידון" שקורע מצער עד היום. אבל היציאה מלבנון לעומת זאת, לא הביאה איתה המנון אחד או שניים שיציינו את אותה חזרה הביתה או תקווה למזרח התיכון החדש שעמד להתרגש על ישראל עם פתיחת השיחות בקמפ דיוויד, אולי מלבד "ימים של שקט" של ההרכב לולה (עידן אלתרמן, אבי גרייניק וירדן בר כוכבא). מנגד, אביב גפן עזב את "המצב" לטובת טיפול בבעיות הפנים-חברתיות שנראו כמו הנושא שסוף סוף יטפלו בו, עם "עורי עור" וחזר לפוליטיקה עם "אקדחים שלופים", שהפך אחרי חטיפת שלושת החיילים בהר-דב לשיר המוקדש להם באופן קבוע.

אבל בהיבט הכללי, נראה שהמוזיקה הישראלית שוב ויתרה על האפשרות להיות חשובה ומשפיעה פוליטית והתמקדה, כרגיל, בינו ובינה: שיר השנה של גלי צה"ל באותה שנה היה באופן מפתיע ודי מדהים "אריק" של היוצר הצעיר שלומי שבן ואילו ברשת ג' זכו ליאור נרקיס ושלומי שבת עם המנון החתונות הגדול מכולם, "לכל אחד יש". בעוד הבחירה ברשת ג' נראית הגיונית גם ב-2010, זכייה של שיר כמו "אריק" ב-2010 נראית הזויה לגמרי.

במוזיקה הלועזית סנטנה והאלבום "Supernatural" ריסק את המצעדים, כש"מריה מריה" שלו נמצא ממש בעת היציאה מלבנון במקום הראשון בבילבורד האמריקאי . להיטים נוספים מחו"ל שבלטו באותה תקופה: בריטני ספירס ו"Oops!..I Did It Again", קרייג דיוויד שפורץ עם סינגל ראשון בשם "Fill Me In" ואפילו סוניק הנשכחת, שכיכבה ב-MTV עם "It Feels so Good", שיר כל כך נשכח, שצריך מלחמה נוספת באזור כדי להבין מה הפך אותו ללהיט כה גדול.

אופנה: עם המכנסיים למטה

אולי יצאנו מלבנון, אבל זה לא אומר שהיינו לבושים טוב לרגל האירוע. למעשה, שנת האלפיים הייתה בעיקר שיא, שיא הנומך. בזמן הזה הבשילה בנו ההכרה הפושעת, כי ג'ינסים, ומכנסיים בכלל, לא חייבים לנשוק לטבור אלא בדיוק לאיבר שנמצא מתחתיו. כן, שנת אלפיים הייתה גם שנת באג-המכנסיים.

התקופה שבו גילינו את נפלאות הגזרה הנמוכה ולקחנו אותה הרבה יותר רחוק משהתכוון אליו כל משורר. אלו היו ימי פריחתה של "לי קופר" או "כאוס", ששכללו את המגמה לרמה של אמנות לעם, ושינו באופן אקטיבי את איך שכל הרחוב התלבש כמעט עד היום. ווזה לא שהסתפקנו רק בירידה לפרטים האינטימיים. אל הרוכסן המקוצרר הוספנו גם רגל בצללית מתרחבת. כמו היפיז שנגמר להם הכסף בשביל להשלים את המכנס כולו הסתובבנו ברחובות, מדשדשים במכפלות קרועות ומרגישים כל כך טוב שחגורת המכנסיים לוחצת בעיקר את אמצע הישבן. כל כיסא הפך למפגע ויזואלי פוטנציאלי (כי אם כבר, גזרה נמוכה שורדת בעיקר בעמידה). יצאנו מלבנון, אבל פאק, תפסו אותנו עם המכנסיים למטה.

אוכל: נאים מאד

קולינריה ופוליטיקה תמיד יילכו שלובות זרוע. כשהתותחים רועמים, המוזות מאבדות תאבון, כך ששנת 2000 על המפה הקולינרית הישראלית, הפכה בדיעבד לנקודת ציון, קו תפר.
אחרי הניינטיז הסוערים שהביאו לנו את בשורת התחכום והפיוז'ן, הצטננה האש וכמעט כבתה כליל, בירושלים, למשל, אחרי תקופת רנסאנס קולינרי סוער.

בתל אביב, בה דולקת אש תמיד, נראה כאילו בעיקר נזרעו זרעים לעתיד לבוא: תחילת טירוף הסושי, באדיבות 'טאקאמרו'; מסעדת 'תהל' המיתולוגית מסמנת טריטוריה בנחלת בנימין, הרבה לפני שזה הפך למתחם קולינרי שוקק סכו"ם; ובעיקר הסתמן עידן של תום מסעדות העלית המעונבות כדוגמת 'קרן', כש'רושפלד' של יונתן רושפלד, מתפקדת על תקן הדינוזאור האחרון.

טכנולוגיה: הכל כל כך איטי

פס הקול של יציאה מלבנון לא נשמר על האייפוד, שהושק רק שנה לאחר מכן, ובמרבית המקרים גם לא על נגן MP3. לרובנו היה אז רק דיסקמן, במקרה הטוב, או נגן קלטות. נכון, כבר היו נגני MP3 ניידים, אך אלה כללו זכרון בנפח מצחיק והעלו הון תועפות.

התמונות של יציאה מלבנון לא שודרו ב-HD, ורק למעטים בכלל היה מסך דק. רובנו הסתפקנו אז בטלוויזיות ענקיות, שכיום נחשבות בעיני רבים למיצג מוזיאוני. ובכל זאת, תגידו מה שתגידו, אבל המסכים ההם ידעו להתמודד עם שידורי הטלוויזיה הרגילים הרבה יותר טוב ממה שהמסכים דקים יודעים לעשות היום.

וכשהחיילים חזרו הביתה, ורצו לראות אילו חדשות פספסו, רק מעטים מהם – אלה שהיו בניסוי – התחברו לאינטרנט מהיר, כשכל השאר נאלצו להתחבר בחיבור 56k, ולאחר מכן להכנס לנטסקייפ. הם השתמשו ב"חלונות 98" ודיברו עם חבריהם ב-ICQ, או בטלפון הסטארטק מבית מוטורולה. לאחר מכן, הלכו לחבריהם כדי לשחק בפלייסטיישן 1 – הקונסולה השניה בסדרה הושקה באותה העת רק ביפן.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully