פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עד במשפט דמיאניוק: "הסיוט רודף אותי"

      אחד מניצולי סוביבור שנותרו בחיים העיד היום במשפטו של ג'ון דמיאניוק, וסיפר כי הוא סובל מסיוטים ושהשומרים האוקראינים במחנה היו יותר גרועים מהגרמנים. "הוא היה חופשי ללכת, עליי נגזר מוות"

      עד במשפט דמיאניוק: "הסיוט רודף אותי"

      (צילום: רויטרס, קריינות: אילן שניג, עריכת וידאו: יאיר דניאל)

      אחד מהניצולים האחרונים ממחנה ההשמדה סוביבור העיד היום (שלישי) במשפטו של ג'ון דמיאניוק במינכן שבגרמניה וסיפר כי הוא עדיין סובל מסיוטים על שהותו במחנה. "אני הולך לשם בחלומות שלי. הם כה אמיתיים. בתוכם אני עדיין שם", אמר הניצול תומאס בלאט בן ה-82, שהוריו ואחיו היו בין 250 אלף היהודים שמצאו את מותם בסוביבור במלחמת העולם השנייה. "אני לא יכול להוציא את זה מהראש שלי. זה המחיר ששילמתי על כך שיצאתי משם", הוא אמר.

      בלאט סיפר בבית המשפט כי הוא אינו יכול למקד את מיקומו של דמיאניוק במחנה, אך ציין כי "רק אוקראינים כמו מר דמיאניוק שמרו עלינו". לדבריו, האוקראינים היו כוח האדם החשוב ביותר במחנה. "בלעדיהם, מחנה ההשמדה לא היה מתפקד. הטרווניקים (העובדים הזרים) היו יותר גרועים מהגרמנים. הרבה אוקראינים ברחו, הם היו מסוגלים לברוח. הוא היה חופשי ללכת. לי היה גזר דין מוות".

      "הנשים ההולנדיות לא ידעו מה הולך לקרות"

      ביד רועדת סימן בלאט על גבי מפת המחנה שהוקרנה על קיר בית המשפט את הדרך מרציף הפריקה בתחנת הרכבת, למבנה בשם "קן הסנונית" ועד לכיכר שבה קצין האס.אס הרמן מישל קיבל את פני היהודים שהגיעו. "הוא אמר להם שהם יישלחו לעבוד – אבל קודם הם יצטרכו להתקלח ולעבור חיטוי כדי למנוע מחלות", סיפר בלאט.

      משם נאמר ליהודים כי עליהם להתפשט ולקפל את בגדיהם. תיקי הנשים נערמו בצד ובלאט היה לעיתים אחד מאלה שקיבלו הוראה לרוקן אותם. לפעמים הוא גם סיפר את שיערן של הנשים העירומות. "הנשים ההולנדיות לא ידעו מה הולך לקרות והן היו מתחננות בפניי שלא אספר אותן קצר מדי. היהודים הפולנים ידעו בדיוק מה קורה והם היו צועקים עלי כי עזרתי לנאצים".

      בלאט המשיך לסמן את הדרך אותה עשו היהודים ברחובות מחנה ההשמדה. אחרי התספורות הם צעדו כ-100 מטרים לאורך שדרה שנקראה "הדרך לגן עדן". בשלב זה, לדבריו, גם יהודי מערב אירופה הבינו מה עומד לקרות להם.

      "לא זוכר את הפנים של הורי"

      עדותו של בלאט, יחד עם זו של ניצול נוסף, פיליפ ביאלוביץ' בן ה-84, צפויה להימשך בשלושת הימים הקרובים. השניים השתתפו במרד שהתרחש במחנה באוקטובר 1943 והביא לסגירתו. בלאט הזמין כתריסר קציני אס-אס לבוא עמו לצריף בו הוחזקו אסירים יהודים, בהבטחה כי שם יקבלו מעילים חדשים. הוא הוביל אותם בזה אחר זה אל תוך הצריף, שם הרגו אותם יתר האסירים במכות גרזנים ופטישים. בלאט היה אחד מכ-50 אסירים ששרדו במרד, לאחר שהצליח לחצות את הגדר ולמצוא מחבוא, לא לפני שנורה על ידי איכר מקומי בניסיון הבריחה. הכדור שספג במהלך הבריחה עדיין תקוע, לדבריו, בלסתו.

      לאחר מלחמת העולם השניה חזר בלאט לפולין, עלה לישראל ועבר לארצות הברית ב-1959 עם אשתו האמריקאית. מאז הוא פעיל לשימור זכר השואה, כותב ספרים ומקיים הרצאות על חוויותיו מהתקופה.

      שני העדים, המשמשים גם כתובעי משנה במשפט, אמרו כבר במספר הזדמנויות שונות כי הם אינם זוכרים את פרצופו או שמו של דמיאניוק מהמחנה בסוביבור. מוקדם יותר השנה, בלאט הסביר כי הטראומה שעבר אינה מאפשרת לו לזכור את פרצופי השומרים במחנה: "אני אפילו לא זוכר את הפנים של ההורים שלי ושל אחי".