בג"ץ נגד הפצ"ר - תקציר פסק הדין

שופטי העליון הורו לפרקליט הצבאי הראשי להחמיר את האישום נגד המג”ד, שלפי החשד הורה לירות בפלסטיני כפות. תקציר ההחלטה

מערכת וואלה! חדשות

בג"צ 7195/08 אשרף אבו רחמה ואח' נ' הפרקליט הצבאי הראשי ואח'
ניתן בבית המשפט העליון ביום 01.07.09, בהרכב כב' השופטים א' פרוקצ'יה, א' רובינשטיין, וח' מלצר


תקציר פסק הדין

עוד בוואלה!

כשעומר מילר וד"ר שקשוקה נפגשו להכין צ'יפס

לכתבה המלאה

רקע

עתירה זו עוסקת בסוגיית מהות העבירה שבה יש להאשים מג"ד בצה"ל ואחד מחייליו בגין אירוע שאלה עובדותיו בהתאם לכתב האישום: ביום 7.7.08 התרחשה הפגנה אלימה באזור נעלין, שבה השתתפו פלשתינאים רבים תושבי המקום. אחד המפגינים נעצר עקב מעורבותו בהפרות סדר, נאזק בידיו, ועיניו כוסו בבד. המג"ד היתרה בו בעברית כי יפסיק להפגין נגד כוחות צה"ל, והעצור השיב כי אינו מבין עברית. בתגובה, אמר המג"ד לחייל שעמד בסמוך, כי "נירה בו גומי", וזאת מתוך מחשבה כי העצור מבין עברית וייבהל מכך. החייל השיב כי "אין לי בעיה לירות בו גומי", ואז הרים המג"ד את העצור מהמקום בו ישב, הוביל אותו לכיוון הג'יפ, ובדרך אמר לחייל "תדרוך כדור". החייל השיב: "יש לי כבר כדור בקנה". בעקבות זאת, נעמד החייל בסמוך למג"ד ולעצור, ובעוד המג"ד מחזיק את העצור בזרועו, כיוון החייל את נשקו לעבר נעלו של העצור, וירה לעברו כדור גומי מטווח קצר. לאחר הירי, גער המג"ד בחייל על ביצוע ירי באדם כבול. החייל השיב כי הבין שקיבל פקודה לעשות כן. בעקבות הירי, נגרמה לעצור חבלה שטחית ברגלו. הוא נבדק במקום על-ידי רופא צבאי, ולא נזקק לטיפול נוסף.


המג"ד והחייל הואשמו בעבירה של התנהגות שאינה הולמת, בניגוד לסעיף 130 לחוק השיפוטי הצבאי, שעונשה שנת מאסר אחת.

טענת העותרים

העותרים, עליהם נמנה העצור, ואגודות זכויות אדם, עתרו כנגד הפרקליט הצבאי הראשי והתביעה הצבאית, בטענה כי סעיף האישום בו הואשמו המג"ד והחייל אינו משקף נכונה את חומרתו הרבה של האירוע. הם ביקשו כי בית המשפט יורה לפרקליט הצבאי להמיר את סעיף האשמה לעבירה חמורה בהרבה, שעונש חמור בצידה.

טענת המשיבים

המשיבים טענו, כי בחירת סעיף האישום נתונה לשיקול דעתו הרחב של ראש התביעה הצבאית, וכי אין מקום להתערבות בית המשפט בענין זה בהתאם להלכה הפסוקה. לגוף הענין נטען כי, סעיף האשמה שנבחר משקף את אופי המעשים נשוא כתב האישום, והולם את הראיות בתיק התביעה. כן נטען, כי אין לראות במעשים המיוחסים למג"ד ולחייל משום התאכזרות, אלא השתלשלות דברים שנבעה מכוונת המג"ד להפחיד את העצור, שלא נתלוותה לה כל כוונה לפגוע בו, ומאי-הבנה של החייל, שסבר בטעות כי דברי המג"ד מהווים פקודה לירות בעצור.

ההחלטה

בית המשפט העליון החליט פה אחד (כב' השופטת א' פרוקצ'יה, כב' השופט א' רובינשטיין, כב' השופט ח' מלצר) לקבל את העתירה, ולהורות כי העמדתם של החייל והמג"ד לדין בעבירה של "התנהגות שאינה הולמת", דינה להתבטל מחמת חוסר סבירות קיצוני. ניתן צו מוחלט שבמסגרתו הורה בית המשפט על החזרת העניין לפצ"ר כדי שיחזור וישקול בעקבות מתן פסק-הדין מהם סעיפי האשמה שבהם ראוי להאשים את המג"ד ואת החייל, כל אחד על-פי עניינו ונסיבותיו, באופן שהעבירות שתיוחסנה לכל אחד מהם תשקפנה כראוי את טיבם של המעשים המתוארים בכתב האישום.

השופטת א' פרוקצ'יה קבעה בפסק דינה כי פגיעה באדם עצור כשהוא כבול, מכוסה עיניים וחסר ישע, משקפת מעשה עבירה חמור ואכזרי המחייב תגובה עונשית הולמת במישור הפלילי. כיבוד זכויות אדם והגנה על כבוד האדם, גם כאשר הוא נמנה על האויב, טבועים עמוק באופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ובמורשתו של צה"ל, אשר כוחו תלוי ברוחו וברמתו המוסרית, לא פחות מאשר בעוצמתו הפיסית.

על פי עובדות כתב האישום, במידה שיוכחו, המג"ד התכוון להפחיד את העצור כי עומדים לירות בו מטווח קצר ולפגוע בו פגיעה קשה. מעשה הפחדה זה כשלעצמו, שהופנה כלפי עצור חסר ישע כשהוא אזוק ומכוסה עיניים, גובל באכזריות והתעללות, האסורים בתכלית על חיילי צה"ל, ולא כל שכן על מפקדיו. לחייל מיוחס מעשה הירי מתוך הבנה כי קיבל פקודה לירות, פקודה שעל פניה הינה בלתי חוקית בעליל.

בחירת סעיף האשמה המשקף את הנורמה הפלילית המתאימה למעשים נשוא כתב האישום ממקדת את רף החומרה שהתביעה הצבאית מייחסת להם. סעיף האשמה שנבחר על ידה הוא בעל אופי פלילי-משמעתי, שאינו מבטא את מלוא משמעות הפגיעה המוסרית הכרוכה בארוע המתואר. האינטרס הציבורי מחייב הקפדה מירבית על אכיפת הנורמות הערכיות – מוסריות בפעילות הצבא, לא רק בשורותיו פנימה, אלא גם בהתייחסותו אל אויביו. הסטייה בבחירת סעיף האשמה לוקה במקרה זה באי-סבירות קיצונית במידה כזו המצדיקה התערבות שיפוטית לשינוייה.

השופט א' רובינשטיין הכריע בפסק דינו כי למרות הקושי וההתלבטות שמעלה תיק זה, הוא מצטרף לדעתה של השופטת פרוקצ'יה, שכן סבירות החלטתו של הפצ"ר נבחנת בכור ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. השופט מצטט את ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, אשר הביע דעתו לא אחת כי כוחו של צה"ל הוא במוסריותו ובערכיותו הגבוהה. על פי מקורות המשפט העברי, המעשים המיוחסים בתיק כלפי אדם אזוק וכסוי עיניים, מהווים, לכאורה, פגיעה בכבוד הבריות, בכבודו של האדם הלא-יהודי שכננו, ומגיעים אף לידי חילול השם. עוד מבהיר השופט כי אף אם ייקבע רישום פלילי למג"ד ולחייל – אין בכך כדי לשכוח או למחוק את זכויותיהם ותרומתם בעבר, כל אחד בפני עצמו.

השופט ח' מלצר הצטרף אף הוא לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה, תוך שהוא רואה לציין כי כל האמור בפסק הדין איננו אמור להתפרש כאילו נזקק בית המשפט לשאלות הקונקרטיות בדבר אשמתם או חפותם של המג"ד או החייל – עניין שהוא בסמכותו של בית הדין הצבאי. השופט מלצר מציין כי ההעמדה לדין של המג"ד והחייל בעבירה שיש בה יסודות אתיים דומיננטיים עלולה להיות להם עצמם לרועץ, שמא ניתן יהיה לגרוס כנגדם בעתיד שלא עומדת להם הטענה של "כבר זוכיתי-כבר הורשעתי" במשפט הפלילי הבינלאומי. בהחלטתו מפנה השופט למשפט משווה ומקביל את החלטת הפצ"ר להחלטות רשויות התביעה במקרים בעלי קווי דמיון לאירוע זה, שהתרחשו מחוץ לישראל, תוך שהוא מסכם כי נקבע לא אחת, שעוצמתו של צה"ל שאובה לא רק מחוסנו הצבאי, אלא גם מחוסנו המוסרי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully