61 סיבות לגאווה: סושי עם פרגית

זה לא שבניו יורק, מילאנו, פריז, איסטנבול או טוקיו אי אפשר למצוא מסעדות יותר טובות. בטח שאפשר. אלא שאם לוקחים את המשתנים של איכות, גיוון ותמחור ומנסים להרכיב מהם משוואה, מצבנו נהדר. זהו לא רק אוכל הרחוב ומסעדות הפועלים, כי אם גם המסעדות שמכוונות גבוה יותר; בין אם בא לכם פסטה, המבורגר, נודלס, סושי או קוסקוס – בישראל יש מי שיספק אותו ברמה גבוהה ובמחירים בהם לא תיאלצו למשכן את עתיד ילדכם.

במאפייה, בסופר או בקונדיטוריה? שלם או פרוס? לבן, אחיד או שחור? קמח מלא, שיפון, חיטת דורום, דגנים או כוסמין? אפוי עם קצח, אגוזים, בצל, זיתים, עגבניות מיובשות או גרעיני חמנייה? האפשרויות הבלתי מוגבלות שעוברות על הישראלי לפני שהוא מביא את הפחמימה העיקרית שלו הביתה הן גם בלתי נסבלות, אבל איזה כיף שהן קיימות. בכל זאת, אולי בכלל בא לכם לחמנייה.

הקלישאה שהארוחה החשובה ביום היא ארוחת הבוקר מקבלת משנה תוקף בישראל. לא רק שהיא הכי חשובה, היא גם הכי טעימה. אנחנו לא מסתפקים בקורנפלקס או קפה ומאפה, או לחילופין מטביעים את עצמנו בשמן או חמאה; שתי ביצים, לחם עם גבינה לבנה, סלט ירקות קצוץ דק ומיץ תפוזים – גם מעוררת את המערכות, גם מזינה, גם זמינה וגם מרימה את האווירה. השאלה היא למי בכלל יש זמן לאכול אותה.

האיזרוח המהיר שעשינו למאכלים הלאומיים של בני דודנו משול לגזילתו של הבלוז השחור על ידי מוזיקאים לבנים בארצות הברית עם עליית הרוקנרול. מה לעשות, מתברר שלכיבוש יש גם צדדים טובים – כאלה ששכללו ושדרגו לנו את אוכל הרחוב, יצרו לו מיד ורסיה ישראלית חצופה ובלתי מתנצלת (ויש מי שיאמר פחות טעימה) והכניסו את כולם ביחד לפיתה.

סטיות במטבח הישראלי הן דבר שבשגרה. לא נכחיש, שעטנז כמו שניצל עוף מצליח אמנם להתחרות במקור הווינאי. אבל גם לחוצפה הישראלית יש גבול. את הדביל המשועמם שהגה את קונספט "המוקפץ בבגאט", STIR&FRY עם חומוס וכרוב אדום בלחמנייה צריך היה לקחת מאחורי קיר ולירות לו בעורף. מיד אחר כך לזרוק את גופתו המצחינה מול שגרירות סין בתקווה למחילה.

גם כבד אווז על האש הוא חידוש מרתק. אנשים ליברליים אנחנו. ביזאר אינו זר לנו וכך גם ביזארי-קולינרי. ובכל זאת נשמח לקבל הסבר מפורט ומלומד על הפטיש הישראלי לצלות כבד אווז ענוג (ושומני ביותר) על להבה גלויה שמכחידה אותו במגע. גם הפיתרון שמצאו החבר'ה על גדות הירקון, להפריד בין הפואה גרה למנגל באמצעות חמגשית הופך את השטות המקורית והיקרה להחריד לשלולית כולסטרול דוחה למדי. מצד שני, מי אנחנו שנתווכח עם הצלחה.

הגיור של השניצל מאוסטריה הוא אחד המחטפים הגאוניים של הציונות, כולל ילדי תימן, וחלק מתכנית גדולה יותר. על מנת לעקוף בעיות כשרות ולחתוך עלויות הוחלפו בישראל העגל, הכבש והחזיר בעוף. ההשפעה של המהלך הזה מורגשת, בין היתר, בהיצע הנקניקיות והשווארמה, אבל את עיקר אותותיה היא נותנת על השניצל. לא זו בלבד שהוא כבר לא אריסטוקרטי, דקיק וענק עם פירה מזלג מפוצץ בחמאה; אצלנו הוא גם נראה טבעי יותר בפיתה עם חומוס וצי'פס.

כאן מפרידים בין נערים וגברים. בין מתחזים לדבר האמיתי. בין קוקסינלים חובבי פרגיות למסוקסים נושכי אומצות. לא גיבוש סיירות, אקזיט בהיי-טק או אפילו לזיין את המורה בתיכון מגדיר גבריות ישראליות כמו היכולת להדליק מנגל פחמים לבד, להוציא סטייק מדיום מהאש ולהימנע מהידבקות דג לרשת.

הסיוט הגדול של הקרדיולוגים הוא הכיף הגדול של הישראלים. בחו"ל זה אולי אוכל לציפורים או תוספת קראנצ'ית למנות אסיאתיות, אצלנו זה החטא הכי מחצ'קן, מזהם ומענג שיש. ישראלים נאמנים לדוכן הפיצוחים שלהם יותר מאשר לאישה ולמדינה, ובצדק.

אתם רוצים לחגוג. יש את המקום החדש של השף ההוא, שהשתלם בפריז ומקבל ביקורות טובות; ויש את האיטלקייה שאופה את הפסטה בעצמה ומייבאת כמהין במשלוחים של פעם בשבוע; ויש גם את מסעדת פירות הים שהשרימפס קריסטל שלה הם בגודל של לברדור והיא מתמחה בפיוז'ן אסייתי-דרום אמריקאי. באמת התלבטות. אנחנו בינתיים נלך לקופי בר או בראסרי – שתי מסעדות שאי אפשר להתאכזב בהן; שגם בתוך התפריט המוכר שלהן מצליחות לחדש, להפתיע ולגרום לכך שתמיד יהיה לך משהו טעים לאכול וחוויה אדירה מסביב.

כל שתיין בירה ישראלי מכיר את התחושה הזו – אתה מגיע למקום זר, מתלהב מההאיילים והלאגרים המקומיים, טועם את כולם, מחפש את זה שייעקצץ לך את החיך בדיוק במקום הנכון, אבל לשווא; אף אחד לא עושה את זה כמו גולדסטאר. כשהיא מתוחזקת היטב - בטמפרטורה הנכונה, מוגזת במידה ונמזגת באיטיות – אין בירה שמשתווה לה.

אין כמו שהות ארוכה בחו"ל כדי להתגעגע לפרטים הקטנים מהם מורכבת הישראליות. פתאום לבוטנים המנופחים האלה יש טעם גן עדן; התחליף הזול של בן גוריון לאורז – ולא לשכוח את הבצל המטוגן - מרגיש כמו ארוחה במסעדה של שלושה כוכבי מישלן; ולמרק יש את התוספת הביזארית הזו, שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם, אבל איך בכלל אפשר בלעדיה?

כתבו: ניב הדס ורועי כ"ץ