61 סיבות לגאווה: ברחובות שלנו

יש גם יתרונות למדינה קטנה. רק בישראל אפשר לפזז במסיבת גייז בתל אביב ואחרי חצי שעה להחדיר פתק בכותל. לגלוש בחרמון בבוקר ובצהריים להשתזף בצימר במדבר. לבהות בציצים בחוף הים ושעתיים מאוחר יותר לזרוק נרות לקבר צדיק במירון. לכרות עצי זית של פלסטינים ליד שכם ואחרי שעה וחצי ללכת עם הילדים ללונה פארק בגני יהושע.

ישראלי שגר רחוק מהים, ייסע מקסימום שעה כדי להגיע לחוף. תושבי יוהנסבורג בדרום אפריקה צריכים לטוס 3 שעות כדי להגיע לים. בסין, רוסיה, ארה"ב, אוסטרליה והודו למשל, חיים אנשים שלא יראו ים אף פעם בחיים שלהם, כי הנסיעה לחוף הקרוב ארוכה ויקרה מדי. באנגליה מכניסים את הילדים לים בקיץ עם חליפות צלילה עבות, כי המים קרים כל כך תמיד ובהרבה חופים בעולם אין בכלל חול שאפשר לבנות ממנו ארמונות, אלא סלעים, או אבנים קטנות. נכון שבשנים האחרונות הים מזוהם לעיתים קרובות. ועדיין, תחשבו על הפעם האחרונה שבה אכלתם במסעדה על החוף, סתם ישבתם מול הגלים לאכול אבטיח, עשיתם הליכה על החוף כדי לנשום את האוויר המלוח, להירגע, להתמזמז בחושך או להתאהב, לקחתם לחוף את הילדים, או סתם נהנתם מהבריזה מהים באמצע רחוב, ביום לוהט, ותבינו שמדינה, שהיא כולה רצועת חוף אחת גדולה, זה עניין לשמחה ים-תיכונית שחבל לפספס.

עם כל ההתפעלות מכרכים גדולים בעולם, חייבים להודות - כשזה גדול מדי זה לא כיף. יש משהו בומבסטי בפריז, ניו יורק וברומא שמקשה על התנועה בהן והורג את האינטימיות. יש משהו מקסים, לעומת זאת, בעיר שאפשר לעשות אותה בהליכה כשרוצים לעבור מאווירה אחת לאחרת, בלי לצאת ולהיכנס לרכבות מנוכרות, מתחת לאדמה. בתל אביב הרחובות הם בגודל שלך ותמיד נותנים תחושה ידידותית. אין בה שכונות אלימות וקשות כמו בערים גדולות אחרות בעולם; יש במרכזה, עדיין, לא מעט דירות שאפשרות לצעירים תפרנים ויצירתיים לגור בה ולהחיות אותה; ויש בה המון אופצית ראויות לאוהבי אוכל, אופנה, אמנות, תיאטרון ומוזיקה. זה עוד בלי להזכיר את הבאוהאוס, את העירייה חובבת האירועים, את מזג האוויר הנוח שלה (בעיקר השנה!) ואת הים. תל אביב היא הקונטרה הקלילה ואוהבת החיים לירושלים. האחות הצעירה והצוהלת, שהצילה את המשפחה מכובד ראש ועול היסטורי נכבדים, שהיו מדרדרים אותה לאיבוד שפיות אמיתי.

רוטשילד היא כמובן השדרה הבכירה, עם המסעדות, בתי הקפה, הקיוסקים, בנייני הבאוהאוס המשוחזרים וכמות האנשים שמאכלסת אותה ולא ברור ממה הם מתפרנסים, אבל גם אחיותיה מבן גוריון, נורדאו, בן ציון וח"ן הן הדבר הכי קרוב שיש לנו לריאה ירוקה בעיר; מייפות את העיר שמסביבן ומספקות מרגוע בכל פעם שאנחנו מתהלכים בהן.

סליחה, תל אביב. מצטערים, ירושלים. הרחוב הכי יפה בארץ נמצא דווקא בחיפה המושמצת, בגבול שבין המושבה הגרמנית לבין ואדי ניסנס. מלמעלה נשקף מקדש הבאב והטראסות המרהיבות של גני הבהאים, והרחוב עצמו שזור בבתים טמפלרים ובעיקר בבתי קפה ומסעדות שמלאות מפה לפה ושסותרות את כל מה שאנחנו יודעים על חיי הלילה בעיר הכרמל הרדומה. תוסיפו לנוף המרהיב את דו הקיום ותקבלו את אחד הרחובות הכי שלווים – והכי לא מייצגים - במזרח התיכון המטורלל.

ים המלח הוא אחד המקומות המרגיעים בעולם. ימה מזינה למרות שמה הסופני, שנותנת טיפול חינם לגוף ומזור אמיתי לסובלים מבעיות עור. השקט ששורר כשטובלים בים המלח וההרים היפים מסביב יוצרים הוד והדר שמחייבים את כל מי שמגיע לאיזור להתנהג בשקט לא אופייני ולא ישראלי. כאן בקושי שומעים צרחות של משפחות חסרות שקט וילדים חסרי חינוך. אחד מאוצרות הטבע הגדולים בעולם נמצא בגבולות המדינה שלנו. חשוב להעריך את זה.

אוהבים להשמיץ אותו, אבל יותר ויותר אנשים יודו: כביש 6 הוא אחד הדברים הטובים שקרו לאיכות החיים הישראל. בבסיס המחאות נגדו שוכנת צביעות. אי אפשר להתלונן על פקקים ובמקביל להיות מאוהבים ברכב הפרטי ולצאת נגד פיתרון שמקצר דרמטית את השהות על הכבישים. לירוקים צריך להזכיר שהכביש עוזר להרבה מטיילים להגיע לאתרים בארץ בלי לסבול מהדרך, שבזכותו מטיילים יותר, שמתחת לכביש נחפרו מנהרות כדי לאפשר מעבר של חיות בר משני צדדיו ושעמידה בפקק משחררת מהמכוניות הרבה פחמן דו חמצני מזיק. בכביש 6, למשל, לא יקרה שמכונית אחת שהתחמם לה המנוע תגרום לפקק מפלצתי, כי יש בו שירות חילוץ ועזרה בחינם שעובד 24/7. ולאלה ששונאים לשלם את האגרה (שתמיד גובים ממך, נכון, לא כולם חייבים להיות רשות השידור), שימו לב שלא מעט משאיות נוסעות על הכביש הזה. מה שמלמד שמעסיקים רבים למדו שכשרכב נוסע מהר, זה חסכוני יותר מבחינת זמן ודלק. ועוד לא דיברנו על רגשות האשם של מנהלי "דרך ארץ," החברה שבנתה את הכביש, שגורמים לה לשלוח את עובדיה על בסיס קבוע להעברת שיעורי העשרה על טבע וסביבה לילדי בית ספר ביישובים שליד הכביש.

נכון, השלמתו נמשכה נצח, ואפילו קצת יותר. אמת, מעקות הבטיחות לא בטיחותיים. כן, השילוט מרגיז ומטעה. ברור, קטע הסיום לכיוון מודיעין מפותל ומסוכן. אבל היי, אחרי יום העצמאות תהיה לנו שנה שלמה להתעסק בביקורת הקטנונית הזאת. עד אז, כשנוסעים בכביש 431, אפשר לעצום עיניים לרגע (בעצם, אולי עדיף שלא) ולחלום שאתה באיזה אוטובאן גרמני או באוטוסטרדה אמריקאית: המחלפים המרשימים, הכביש הרחב, התנועה הזורמת, העומס שהתפנה מכבישים אחרים בסביבה. נכון, בסוף מגיעים למודיעין ולא לסן פרנסיסקו, אבל אם אתם קצת בעניין של ניו אייג' בטח למדתם שהדרך היא הדבר החשוב באמת.

ויכוח מר התעורר במערכת סביב המוסד השנוי במחלוקת הזה: המתנגדים התקוממו נגד המחירים המופקעים, נגד המימדים המצומקים, נגד הג'אקוזי הסליזי, נגד השימוש בסדינים שעליהם עשה הזוג הקודם מה שעשה, נגד התמונות המטעות באתר האינטרנט וארוחת הבוקר הגלילית שתמיד מסתכמת בביצה עין וסלט חתוך גס. ובעיקר, הם טענו שעדיף להוסיף כמה דולרים ולנסוע לדיל הכל כלול משתלם בהרבה בטורקיה. הכל נכון, אבל בתוך כל השרלטנים שמאגדת תעשיית הצימרים אפשר למצוא גם לא מעט מקצוענים. בתוך הקושי בבחירה בין בקתת "איזמרגד" לבין סוויטת "אודם" אפשר למצוא גם רוגע. בתוך האדמה למודת הקרבות של צפון הארץ אפשר למצוא קצת שלווה. גם זה משהו.

למעלה דיברנו על הסכנות שאורבות לישראלים בכל מקום על הגלובוס. הניסיון מלמד שאתם מתעלמים ממסעות הפחדה כגון זה, וטוב שכך. הישראלים, בניגוד למה שאנחנו אוהבים לחשוב, אינם אנשים חצופים, מרדנים ולא ממושמעים. בכל הנוגע לקבלת הנחיות מהממסד, הם צייתנים ולעיתים אפילו שטופי תעמולה – עד שזה מגיע לחופשה שלהם בחו"ל. איש לא יפריע להם בדרך לארץ המובטחת, כלומר סיני, איש לא ימנע מהם את האפשרות לעשן קצת סמים קלים ולהתרחק מהפתאים שנעצרים על קו הגבול, באילת הבלתי אפשרית. תמצאו ישראלים בכל חבל ארץ מוכה מלחמה, בכל עיר מוכת פשע ובכל מדינה מוכת מגפות, בלי שאיש יקשיב לאותו מטה מגוחך ללוחמה בטרור, ובצדק: הישראלים יודעים, ככל הנראה, שאין הרבה מקומות מסוכנים יותר מאשר הבית שלהם.

נוסעת מתנשפת: "נספיק להגיע?!"
פקידה בביקורת הדרכונים: "בטח, המטוס יוצא בעוד חמש דקות".
נוסעת: "עזבי את המטוס, נספיק לדיוטי פרי?".

הדיאלוג הזה, שנדגם באחת מנסיעותינו האחרונות לחו"ל, מייצג את יחסו ההיסטרי משהו של התייר הישראלי למוסד הדיוטי פרי. לפחות בחלקה הראשון של החופשה, הישראלי אינו נח, כי אם מסמל וי על האתרים הנבחרים: שלושה פאקטים של סיגריות, כמה בקבוקי שתייה חריפה, בושם וקרם גוף, די.וי.די מקליט ונייקי בזיל הזול. נכון שלפעמים אפשר להשיג מוצרים במחיר דומה בחו"ל, אבל יכולתו של הישראלי לעשות סוויץ' ולהיכנס לאטרף מיד עם כניסתו להיכל הקניות מעוררת הערכה. אף שדה תעופה בעולם לא יכול להתגאות בקונים מסורים כל כך.