רשת ביטחון לפנסיה: הכרחית או הרסנית?

נתחיל בנתון ברור: החוסכים בקופות הגמל ותוכניות הפנסיה ספגו בחודשים החולפים הפסד כבד כתוצאה מקריסת השווקים בעולם ובישראל. החוסכים הוותיקים, אלה שיפרשו בעוד כשנתיים, לא יצליחו להחזיר את ההפסדים הכבדים אלה אם יתרחש נס כלכלי. עד 2010 קשה להאמין שנס כזה אכן יקרה.


אותם חוסכים שיוצאים ממעגל העבודה במהלך המשבר זכאים לחיים של כבוד לאחר שנות עמל רבות. אנושי שחוסכים אלה יקבלו מכאן ואילך הגנה (רשת ביטחון) על חסכונותיהם, שכאמור כבר ספגו הפסד כבד. צריך לאפשר להם לעת פרישה לא לספוג נזק פיננסי נוסף שיפגע קשות ברמת חייהם. לא יהיה זה הגון שהאוצר יתעלם מציבור מוגדר ומוגבל בהיקפו, שבדיוק בעת הזו עומד לפרוש עם הפסדים כבדים.


טבעי שאנשי כלכלת השוק החופשי יתנגדו למהלך האוצר ויעלו טיעונים רבים כנגד רשת הביטחון. עוד נשמע דיבורים על שנים של רווחים גדולים כשהשווקים עלו ועל כך שעכשיו הגיע "קיזוז רווחים" וזה לא אסון. תעלה גם טענה שונה בסגנון פופולרי האהוב על פוליטיקאים – למה רק ציבור קטן שעומד בפני פנסיה יהנה מרשת ביטחון ולא כל החוסכים? יהיו גם כאלה שיעלו נימוקים חברתיים – אנושיים ולחלופין נשמע כלכלנים שיטענו כי למדינה אין רזרבות תקציביות לספק רשת ביטחון. חלקם צודקים ועם רובם קשה להתווכח. אני מבקשת להבהיר שבאופן אישי גם אני תומכת בכלכלת שוק חופשי ובאי מעורבות ממשלתית אלא במקרים יוצאי דופן וחריגים. אנו נמצאים עכשיו במהלך יוצא דופן, ולכן רשת הביטחון רצויה.


בתפילה אנו אומרים – "אל תעזבני לעת זקנה". להגיד לחוסכים מבוגרים, על גבול הזקנה לפני פרישתם – קחו את ההפסדים על עצמכם ומצאו פתרון, אינה אמירה אנושית. יש זמנים שהשיקולים החברתיים צריכים להיות חשובים יותר מעניינים כספיים. ההגנה על החוסכים הותיקים היא אמירה חברתית חזקה שעלינו להגיד בביטחון ולהרגיע ציבור מבוגר לפני פרישה החרד לכספו.
יש זמנים שגם חוקי הכלכלה צריכים להתכופף לפני יחס אנושי ואנו באמצעם של זמנים כאלה.


ד"ר דפנה פפר היא כלכלנית ומרצה במרכז ללימודים אקדמיים.

מה נותר למוסד האנכרוניסטי הזה, ההסתדרות, אם לא ניצול של חולשות המשק מדי פעם ויצירת ספינים תקשורתיים נבובים? רשת ביטחון לחוסכים הגמלאים – נשמע נהדר. איך עושים את זה? נניח שאדם בן 67 עומד למשוך את קופת הפנסיה שלו אחרי שספגה מהלומה בדמות ירידה של עשרות אחוזים. מה מציע עיני? להשלים את החסר בקופה? ומה אם החוסך הזה בחר מרצונו החופשי ללכת על מסלול מנייתי – 50% ויותר מניות? הוא בחר לקחת סיכון, ועיני יעזור לו לנטרל את הסיכון כשהוא מתממש?


נניח שעיני יהיה "הגיוני" יותר ויגיד שהדרישה הזו נכונה רק למי שעומד לפרוש בשנתיים הקרובות; אז מה יעשה מי שיפרוש בעוד שנתיים וחודש? האם תביעתו להשוות את הזכות שנפלה בחלקם של אלה שפרשו רק חודש לפניו, לא תזכה לתמיכת ההסתדרות? ונניח שנהיה לארג'ים בגדול ונגיד שלכל חוסך מגיע מינימום רווחים מסוים, 4% בשנה, ונניח שהמשמעות הכספית של מימוש תוכנית כזו תהיה מספר עשרות מיליארדי שקלים, מאיפה יבוא הכסף הזה?


על מה עיני מוכן לוותר כדי למצוא מקורות כספיים לדרישה הלארג'ית שלו? הוא לא יהיה מוכן לקיצוצים בהוצאה הממשלתית, הוא תמיד שותף לדרישות נוספות. הדבר היחידי שההסתדרות אדישה לו הוא הדפסת כסף. לשם היא תמיד דוחפת. אז נניח שתהיה ממשלה חלשה וזה מה שהיא תעשה, האם עיני יהיה מרוצה? בוודאי! כלום לא יפריע לו להראות שהוא הצליח לכופף את האוצר ולמשוך מיליארדים לטובת העובדים והגמלאים, וקרוב לוודאי שאף אחד לא ישים לב שהמיליארדים האלה שווים רק מיליונים בגלל האינפלציה. הרי כולנו נממן כל תוכנית גרנדיוזית נוסח דרישות ההסתדרות.


ומלבד זאת, מי שעיניו בראשו מבין שהדרישה של עיני היא בכלל לא נקודתית. היא דרישה "קטנה" המכילה וירוס קטלני שעשוי למוטט את המערכת הפיננסית – לא פחות! ברגע שממשלה תקבל דרישה מעין זו היא תתחיל למעשה ברקיחת המשבר הגדול הבא. מאותו רגע ידע כל מנהל השקעות שהסיכון הוא רק תיאורטי ושהסיכוי הוא לגמרי ממשי. עיני הרי לא התלונן כשההשקעות של בתי ההשקעות נשאו ריבית הגבוהה פי שלושה מזו שהכרנו באג"ח המובטחות שעיני כל-כך מתגעגע אליהן. הברירה הייתה ונותרה פשוטה: ניהול ממשלתי של קרנות הפנסיה, או ניהול של השוק. אין דרך שלישית. אין אפשרות שהשוק ינהל והממשלה תתערב כשהשוק יורד. נותר רק לקוות שהמניפולציה הזו תפגוש ציבור מנוסה יותר – כזה שלא רוצה לחזור לניהול פיננסי של פקידי ההסתדרות שעשקו את ציבור העובדים בעשורים האחרונים.


ערן בר-טל הוא העורך הראשי של ביזנסוויק ישראל.