אתם בוחרים: מקיין או אובמה

מה לא נאמר ונכתב על הראשוניות במרוץ לבית הלבן של ברק אובמה. לראשונה עומדת אמריקה הלבנה והשמרנית בפני בחירה היסטורית של נשיא בן מיעוטים שהצליח לנפץ את תקרת הזכוכית שמנעה מדורות של אנשי ציבור כהי עור את ההשתלבות בהנהגת ארה"ב. לראשונה ניצב פוליטיקאי שחום עור, בן לאבא קנייתי ולאמא לבנה מרחק נגיעה מעמדת הכוח החזקה ביותר בעולם. אך הראשוניות של ברק אובמה הצליחה להסתיר בעזרת רוחות ההיסטוריה וההיסטריה את פניו ויכולותיו של המועמד הדמוקרטי. מאות מיליוני דולרים שנשפכו לקמפיין ושנאה תהומית לנשיא המכהן גרמו לראשוניות של אובמה לנצח את סימני השאלה הרבים שעוטפים עדיין את דמותו של הסנטור מאילינוי.

המצביעים לאובמה נותנים קולם לסנטור צעיר ונטול קבלות. רקורד העשייה הפוליטי של אובמה מביך בדלילותו. מי שאינו עושה כמעט דבר מתקשה גם לטעות או להסתבך בפרשות מביכות ואובמה אכן נהנה מרקורד אישי וציבורי נקי: נקי מתקלות ונקי מעשייה. יכולת רטורית מרהיבה, מראה מצודד וכריזמה הוליוודית הם אבני היסוד במועמדות של הפוליטיקאי הצעיר, שאמריקה למדה לאהוב מבלי לדרוש ממנו להציג סדר יום כלכלי או מדיני מוצק. אין אדם אחד, בתוך ארה"ב או מחוצה לה, שמסוגל להסביר כיצד מתכנן אובמה להמריץ את הכלכלה האמריקנית. גם נושאי חוץ אינם בדיוק תחום התמחותו של המועמד הדמוקרטי והפליק-פלאק המתמשך בנושא הגרעין האיראני הוא רק סימפטום לבעיה חמורה יותר.

ברק אובמה הוא טרנד. מדינה מבולבלת שסבלה בשמונה השנים האחרונות מהנהגה חלולה ולא אינטליגנטית מחפשת לבצע תיקון מהיר באמצעות כוכב אופנתי ורהוט. בפעם האחרונה שאמריקה בחרה שחקן לשעבר לתפקיד מנהיג העולם החופשי, קדמה לבחירה לנשיאות כהונה של רונלד רייגן כמושל קליפורניה והתנסות פוליטית עשירה בזירה הארצית. הפעם אמריקה מוותרת על המשחק המקדים ובלבד שבלילה שאחרי לא תרגיש שוב מושפלת כשתתעורר לצד ג'ורג' בוש.

למרות טונות המילים שנכתבו על סוגיית הגזע בבחירות, אין ספק שפוליטיקאי לבן עם הרקורד והניסיון של ברק אובמה לא היה מצליח לעבור אפילו את השלב הראשון בדרך לנשיאות. עבור אובמה, צבע העור הוא קרדום לחפור בו ולא מטלה או מעמסה. אמריקה צריכה לשאול עצמה האם היא יכולה להרשות לעצמה לטעות שוב והאם אובמה הוא האיש שיצליח לאושש את הבית הלבן לאחר שתי כהונות של אחד מהנשיאים הגרועים בהיסטוריה.

אחרי שמונה שנים אומללות בהנהגת ג'ורג' בוש הבן, דומה כי הסנאטור הדמוקרטי ברק אובמה הוא הבשורה הפוליטית הגדולה ביותר שמיליוני אמריקאים יכלו לייחל לה. ניסיון העבר מלמד אמנם, שכדאי להתייחס בספקנות לפוליטיקאים נטולי קבלות משמעותיות, שמבטיחים פוליטיקה אחרת. יחד עם זאת, במהלך עשרים חודשים של קמפיין מפרך, בתחילה נגד הילרי קלינטון ובהמשך נגד ג'ון מקיין, קשה היה שלא להתפעל מהסנאטור מאילנוי. קשה שלא להתרשם כי הוא אינו רק רהוט וכריזמטי, אלא ניחן גם באופי, בתכונות וברעיונות שעשויים להפוך אותו לנשיא מוצלח.


ראשית, אובמה התגלה כאדם שקול ובעל יכולת שיפוט טובה. הדבר בא לידי ביטוי כבר ערב המלחמה בעירק, ב-2003, כשהסנאטור הדמוקרטי התנגד נחרצות למהלך כוחני רחב היקף שם. לפני חמש שנים היתה זו דעת מיעוט, אך כיום רוב הציבור האמריקאי משוכנע שאובמה צדק. שיקול הדעת התבטא גם בבחירת הסנאטור ג'ו ביידן לסגנו. נכון. זו לא היתה בחירה נוצצת, אך היא בהחלט היתה אחראית וראויה. אם חלילה ייבצר מאובמה לכהן כנשיא, ביידן יוכל להיכנס לתפקיד ללא קושי הודות לניסיונו ובקיאותו בענייני חוץ וביטחון. זאת בניגוד למושלת אלסקה שרה פיילין, שאינה כשירה לחלוטין לכהונה הרמה. עצם המחשבה שהאישה החשוכה הזו עלולה להיות מנהיגת העולם החופשי מעוררת פלצות, ודי בבחירה הצינית בה, שנועדה רק לזכות את הקמפיין הרפובליקני במומנטום תקשורתי, כדי לפסול את מקיין לתפקיד הנשיא.


גם האופן בו התמודד אובמה עם המשבר הפיננסי מעיד על שיקול הדעת שלו. בתחילה נמתחה עליו ביקורת, לפיה הוא אינו ממהר להציע פתרונות, אך בזמן הזה הוא קיים התייעצויות מעמיקות – לא רק עם יועציו, אלא גם עם כלכלנים, עם איל ההון וורן באפט ועם הנשיא לשעבר ביל קלינטון. הוא שאל שאלות, לא קפץ למסקנות ורק בתום התהליך הציג תכנית כלכלית מקיפה. בהשוואה למקיין, אובמה גם בלט לכל אורך הדרך במשמעת, בקור הרוח ובשקט הנפשי שלו וסירב להיגרר לפרובוקציות או להצהרות מתלהמות, גם כשהושמץ והוכפש. לנוכח האתגרים המורכבים שמנהיג העולם החופשי יידרש אליהם, טוב שיישב בחדר הסגלגל אדם המצויד בתכונות האלה.


גורמים במסדרונות השלטון בירושלים הביעו בחודשים האחרונים חששות באשר למידת התמיכה של אובמה בישראל וממידת הנחישות שיגלה כלפי אירן. מוקדם, כמובן, לדעת כיצד ינהג אובמה אם ייבחר לנשיא, אך גם אם הדאגות והחששות בתחום זה אינם נטולי בסיס, נראה כי הם מוגזמים.


ראשית, יחסי ישראל וארה"ב איתנים ומעמיקים יותר מזהותו של נשיא כזה או אחר. שנית, אין סיבה ממשית לחשוב שאובמה אינו אוהד ישראל. גם ספק רב אם יש הבדלים משמעותיים בין אובמה למקיין ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אם כבר יש הבדל, הוא כנראה מתבטא ברצונו של אובמה להיות מעורב יותר בתהליך. שלישית, באשר לאירן – אובמה רואה בהצטיידות אירנית בנשק גרעיני סכנה לא רק לשלום ישראל, אלא גם לשלום ארה"ב והעולם כולו. הוא אינו שולל אופציה צבאית נגד המדינה, אך נחוש למצות את כל האפשרויות האחרות לפני אימוץ האופציה הזו, לרבות דיפלומטיה. רביעית, תדמיתה של ארה"ב ברחבי העולם הגיעה לשפל חסר תקדים בתקופת בוש. כשארה"ב בשוליים ואינה זוכה לאמון, לא רק האינטרסים שלה נפגעים, אלא גם אלה של ישראל. אובמה יוכל לשנות זאת. מעל הכל, נראה שאובמה מתאים יותר ממקיין להבריא את הכלכלה והחברה האמריקאית. ראוי שנזכור, שאם ארה"ב לא תהיה חזקה מבית, היא גם לא תהיה חזקה בזירה הבינלאומית. בחירה באובמה עשויה, אפוא, לחזק את ארה"ב בכל המובנים, וכפועל יוצא לחזק את ישראל.


"יש לי חלום", אמר מרטין לותר קינג הבן בנאומו המפרסם בוושינגטון הבירה. "יש לי חלום שארבעת ילדיי הקטנים יחיו יום אחד באומה שלא תשפוט אותם על פי צבע עורם, אלא על פי אופיים. יש לי חלום היום". 45 שנה אחרי הנאום מרומם הנפש של הלוחם הגדול למען זכויות האדם, האם תגשים ארה"ב את החלום ותבחר מחר להיכנס לעידן חדש – עידן אובמה? לטובת כולנו, יש לקוות שכן.