בין דוד רובינגר וזיו קורן, מהבולטים והבינלאומיים שבצלמי ישראל, מפרידות כארבעים שנה. מפגשם בתערוכה ובספר זה, הינו מפגש תמציתי של שני דורות שונים של צילום, שני קצות לידתה והתבגרותה של אומה, החל בעידן הצילום האנלוגי וכלה בדיגיטלי, מימי המאבק על קום המדינה ועד מלאת לה שישים.
במפגשם, נבחן האתגר הכפול העומד בפני כל צלם הבא למחוזו הפרטי של איש ציבור: הניסיון לשבור את מחיצת מודעות-היתר לנוכחות המצלמה - אותה נטייה טבעית לחדול משגרת הבית בשל נוכחות המצלמה, וכן השאיפה להצליח ולהביא רגע אינטימי בלתי מתוכנן, ולו מזערי, של אישיותם הפרטית, אליה צמא הקהל. רק צלמים העומדים בהצלחה במשימות אלה, לאחר שהצליחו להגיע לעיתוי הנדיר של יחידות עם נבחר ציבור, יצליחו להשאיר תצלומים נדירים אלה בארכיונים.
למצולמים תדמית 'ממלכתית' בתודעת הציבור, הנובעת מהשתקפות הצילומים המתפרסמים בתקשורת. עיתויי הצילום הנחרטים בזכרון הקולקטיבי נוטים להיות בסביבת חדרי ישיבות, מסיבות עיתונאים ואירועים. לרוב מתפרסמים הצילומים לאחר שעברו סינון בידי עורכי עיתונים, אשר חיברו אותם להקשר טקסטואלי-אקטואלי משתנה, או שנבחרו בקפידה על ידי אנשי יחסי ציבור ושתדלנים.
דוד רובינגר צילם בעיקר בפילם שחור-לבן בהתאם לאופן ההדפסה במרבית העיתונים באותה עת. זיו קורן צילם בפילם צבעוני מאז תחילת דרכו, ועד תחילת העידן הדיגטלי, בו הבחירה בין שחור לבן לצבע כבר אינה מחוייבת המציאות. בנוסף, המעבר בין שני עידנים טכנולוגיים אלה, הביא לעולם הצילום את המושג 'פוקוס אוטומטי' וכן את עידן כרטיסי-זכרון המאחסנים את התצלומים במקום הפילם, עובדה המקטינה עבור הצלם את הסיכוי להחמצת עיתוי צילום וכן מייתרת החלפת סרטים.
מעבר נוסף ניכר באורך חיי אישים פוליטיים בין תקופות התקומה והצנע, לבין תקופות השגשוג והסלבריטאות: גולדה מאיר בולטת בצניעות סגנונה, עומדת ומדיחה כלים, לבושה בסינר, כשעל הרצפה ניצב מיכל בעל דוושת פתיחה עליו מופיע הכיתוב 'פח אשפה', מסומן בריסוס דרך שבלונה, כמעיד על עידן הרכוש הממשלתי הבלתי מעוצב. רק נעליה מסגירות את העובדה שאינה עקרת בית מן המניין, אם כי נוכחותה במטבח ביתה אינה מבוימת. מקור הביטוי 'המטבח של גולדה', שהתגלגל מאוחר יותר למונח 'מטבחון' - נולד בשל מנהגה בתקופת כהונתה בראשות הממשלה בשנים 1969-1974, לכנס התייעצויות במוצאי שבת בביתה לקראת ישיבת הממשלה ביום שלמחרת, עם משה דיין, יגאל אלון, ישראל גלילי ואחרים.
גם משה דיין נראה נינוח בסביבתו הטבעית, מתערסל על ספת נדנדה בחצר ביתו, בעוד אביגדור ליברמן מסכים להידחס אל תוך נדנדת ילדים עבור הצילום, בעירוב קוטבי של הומור עצמי מודע, תוך הפניית מבט חודר אל עבר מצלמתו של קורן.
פרטים וחפצים רבים מסגירים אורח ורמת חיים בסביבת המצולמים, מרמזים על אופיים של רגעי הבית הפרטיים באמצעות: על השיש במטבח בית משפחת אולמרט ניצב קומקום חשמלי מפלסטיק, אצל שלי יחימוביץ' ניצב מיקסר משוכלל, ואצל גולדה ערימת סירי אלומיניום וקומקום מסוג 'מקינאטה'. בין הקומקומים של סילבן שלום ואנטולי שרנסקי מפרידים שלושה עשורים.
עוד בולטים בהתעקשותם על עבודות הבית - שולמית אלוני מגננת בחצר ביתה, עמיר פרץ מגהץ את חולצתו. בעוד אברהם (בייגה) שוחט שוקד על העיתונים במרפסת ביתו כשהוא יחף ובלבוש קיצי מתעדכנת ציפי לבני בלבוש מוקפד, יצחק רבין ברגע של התבודדות מול שידור משחק טניס בעוד אריאל שרון נינוח במטבח ביתו לצד כרזה של זני בקר - איש איש ותחומי התעניינותו.
מאחורי אהיל המנורה בחדר האורחים של פולה ודוד בן גוריון מציץ דיוקנו של לודוויג ואן בטהובן, כשבחדר עבודתו של משה שרת תלוי דיוקנו של דוד בן גוריון. הבולטים בבחירת אביזרים ייחודיים: גאולה כהן ודיוקניה מתוך קריקטורות של זאב, יוסי שריד וספל כפול-ידית עם כיתוב הומוריסטי, ואלי ישי עם ארון ספרי.
מפגשי דורות שתועדו בעוד גולדה מאכילה את נכדה בהבעה של שביעות רצון, לומד שמעון פרס מכדתו את רזי האינטרט מנכדתו, בנימין נתניהו מצייר את אביו, בנימין 'פואד' בן אליעזר ובנו שרועים מעל ספר בחדר הילדים. מנחם בגין נדמה מאושר בחברת נכדתו ביום הולדתו.
המכנה המשותף במרבית התצלומים הוא היותם הוכחה להיות המצולמים כשאר האדם, ביתם-מבצרם, בו הם מרגישים נינוחים דיים כדי לתת לצלם לחדור לתחומם הפרטי, להשאיל דימויים מחייהם בדרך אל הזיכרון הקולקטיבי. את מלאכת כלבי השמירה של הדמוקרטיה, יבצעו עיתונאים אחרים, בזירות אחרות.
בתמונה: יצחק רבין בבית רה"מ בירושלים צופה בספורט החביב עליו (דויד רובינגר, 1995)
* תערוכת "רגעים של בית", בחסות "בזק", שתוצג החל מה-25 ביוני בחלל המיוחד של מרכז עמיעד בשוק הפשפשים ביפו, מציגה תמונות מארכיוניהם האישיים של צלמי העיתונות המובילים בישראל, דויד רובינגר וזיו קורן.
