הסכם אוסלו: הצלחה או כישלון?

צילומים: רויטרס, שרון בוקוב, לע"מ.

בפרק האחרון בספרו "לגעת בשלום" (1997) מספר יוסי ביילין, כי זמן קצר לאחר חתימת הסכם אוסלו נשאל מה יהיה מבחן הצלחתו של ההסכם. ביילין מצטט את תשובתו לשאלה: "..מבחנו האמיתי יהיה מבחן הדם. אם בעקבותיו יישפך דם רב יותר מאשר לפניו, הוא ייכשל". "מתי נדע על כך?", המשיכו השואלים לשאול. ביילין דיבר על מבחן שיזדקק ל"שנים אחדות".


יותר מעשור לאחר שהדברים הללו הודפסו וכמעט 15 שנה מאז שהסכם אוסלו נחתם ניתן כבר לקבוע ללא היסוס: הסכם אוסלו נכשל והפך את השטחים שהועברו לפלסטינים למלכודת אסטרטגית לישראל. הסכם אוסלו והסכם קהיר שלאחריו יצרו בסיסי טרור מסוכנים בלבה של הארץ. תהליך אוסלו כרסם בשיטתיות בביטחון הישראלי, כמו גם באיכות וברווחת חייהם של הפלסטינים. אין ולו הנחת יסוד אחת של תהליך אוסלו שלא הופרכה.


ביסודו היה הסכם אוסלו מבוסס על שתי הנחות יסוד: ההכרה ההדדית וההתחייבות להסתלקות מהטרור. שתי התחייבויות אלה נכללו במכתבו של עראפאת לרבין מיום 10.9.93, שלושה ימים לפני חתימת ההסכם. ההתחייבות לנטוש את דרך הטרור התבררה כמילים ריקות תוך זמן קצר מאוד. הגעת כנופיותיו של ערפאת מתוניס בישרה את העצמת הטרור. כוחותיו של עראפאת השתתפו בהתקפות על ישראלים במהומות בעקבות פתיחת "מנהרת הכותל". "האינתיפאדה השנייה" , שפרצה זמן קצר לאחר הצעותיו מרחיקות הלכת של אהוד ברק בקמפ דיוויד בשנת 2000 , התחוללה ובוצעה בהנהגתו. המתאבדים שהגיעו משטחי הרשות הפלסטינית נשמעו לקריאותיו של "הפרטנר לשלום" בנאומים משולהבים על "מיליוני שאהידים הצועדים לירושלים". כוחותיו של עראפאת עצמו עסקו בטרור והוא העביר מימון לגורמי הטרור. מנהיגים פלסטינים, כמו מרואן ברגותי, הורו במישרין לרצוח אזרחים ישראלים. מגוחך אפילו להתייחס להתחייבותו החתומה של עראפאת להיאבק בטרור.


גם הצעד ההצהרתי, שהיו אצלנו שהתבשמו ממנו, של "ההכרה בישראל" התפוגג עם השנים. רבים העדיפו להתעלם מנאמנותו של עראפאת ל"תורת השלבים" בדרך לחיסול ישראל באמצעים מגוונים ומשתנים, שכללו עתה גם "ויתורים מדיניים". "ההכרה בישראל" התפוגגה בעקבות ניצחון החמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני בתחילת 2006. השתלטות החמאס על רצועת עזה ב-2007 הביאה לכך שעל השטח ממנו נסוגה ישראל השתלט ארגון טרור שאינו מכיר בישראל ומחויב להשמדתה, גם ברמה הפורמלית.


כמו ההתחייבויות הפלסטיניות, קרסו גם הדוקטרינות המדיניות שהיו בבסיס הסכם אוסלו. הדוקטרינה של "שטחים תמורת שלום" נהפכה על ראשה. התברר שכל מקום שממנו ישראל נסוגה הופך לבסיס טרור, ואילו דווקא במקומות בהם ישראל שולטת קיים שקט יחסי. כך, רק בעקבות מבצע "חומת מגן", הכניסה והשהיה הנמשכת בשטחי הרשות, הצליחה ישראל למגר את מתקפת המתאבדים, לייצב רגיעה ולהתמודד מול הטרור. הנסיגות הטריטוריאליות הביאו להתחזקות מהירה ודרמטית של הגורמים הקיצוניים ולהגברת האיומים הביטחוניים. בתאוריה היתה הנוסחה "שטחים תמורת שלום", בשטח הנוסחה שעבדה היא "שטחים תמורת טילים". המסקנה: אין חלופה למרכיב הטריטוריאלי, שמקדם בטחון ויציבות. משום כך, ברור היום כי ניסיון יישום "פיתרון שתי המדינות" לא ייצר מודל של שלום ודו קיום. מדינת טרור פלסטינית רדיקלית לצד ישראל תייצר בעיה חמורה בהרבה ולא פיתרון.


הדוקטרינה השנייה שקרסה היא של העברת האחריות הביטחונית לידי זרים. הרשות הפלסטינית, שהייתה אמורה לתת לישראל ערובות ביטחוניות במקום צה"ל, נעה בין חוסר מעש לשיתוף פעולה עם גורמי הטרור. אותו תפיסה קרסה גם בציר פילדלפי (מצרים) ובלבנון בעקבות החלטה 1701 (כוח בינלאומי). המסקנה – רק ישראל יכולה להיות אחראית לביטחונה.


הדוקטרינה השלישית שקרסה היא "הפרטנר הפלסטיני לשלום". במשך עשור ומחצה הוכח כי לא קיים בצד הפלסטיני פרטנר אפקטיבי לשלום שיכול להוביל את עמו לפיוס היסטורי עם ישראל. אולי ערפאת יכול היה להיות כזה, אבל ברור שהוא לא רצה בכך. אולי מחמוד עבאס וסאלם פיאד רוצים בכך, אבל ברור שהם לא יכולים. העובדות הן שאין התחייבות פלסטינית משמעותית שכובדה. ההסתה האנטי ישראלית ממשיכה להרעיל את הדור הצעיר של הפלסטינים בספרי הלימוד הרשמיים של הרשות הפלסטינית ובשידוריה.


ערב הסכמי אוסלו היה הטרור הפלסטיני דל-יכולות. פיגועי 92' היו בעיקרם טרור של סכינאים. המציאות שנוצרה בעקבות אוסלו הזרימה יותר ויותר צעירים פלסטינים לארגוני הטרור ובעיקר שדרגה את יכולותיו: טרור של צלפים, טרור של מתאבדים עם מטעני נפץ ענקיים והיום - טרור של טילים. המשכם של העיוורון המדיני והעברת נכסים טקטיים (עוד נשק ואמצעי לחימה,שחרור מחבלים) ואסטרטגיים (נסיגות משטחים נוספים) יהפכו שטח שעל סף ביתנו לממלכת הטרור המשוכללת בעולם, שתהפוך את חיינו לגיהנום.

"אם לא תקום מדינה פלסטינית, ישראל אבודה", צוטט לא מכבר ראש הממשלה, מי שרוב חייו עברו עליו כתומך קיצוני בשלמות הארץ. אני לא התבטאתי כך אף פעם, אבל אין לי ספק שבלי חלוקת הארץ לא יובטח רוב יהודי; זו היתה הסיבה לכך שבן גוריון התנגד לכיבוש הגדה המערבית במלחמת השחרור, זו הסיבה לכך שהמערך דגל במדינה ירדנית-פלסטינית מיד לאחר מלחמת ששת הימים, וזו הסיבה לכך שאבי ההתנחלויות הרס את כולן ברצועת עזה וכמה מהן בגדה המערבית, נסוג חד צדדית מעזה והבטיח את הקמת המדינה הפלסטינית.



ב-1987 נוצרה אפשרות להגיע להסכם ירדני-פלסטיני, במסגרת מה שמכונה "הסכם לונדון", אשר נעשה בין המלך חוסיין לשמעון פרס ואשר נכתב בידי. הליכוד בממשלה בראשות שמיר טירפד את ההסכם משום שהתנגד לחלוקת הארץ. בסוף אותה שנה, על רקע הייאוש מהשגת הסכם כלשהו, פרצה האינתיפאדה הראשונה, וביולי 1988 הודיע המלך כי אין לו כל תביעות לגבי הגדה המערבית וכי על ישראל יהיה לדון על עתידה עם הפלסטינים. בנובמבר אותה שנה הכיר אש"ף בהחלטת מועצת הבטחון 242, ונפתח הפתח למו"מ עם ישראל, אך ממשלת האחדות הלאומית דחתה זאת בכל תוקף.



השיתוק המדיני המוחלט היה, בוודאי, אחת הסיבות לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, והאלימות בשטחים היתה אחד הגורמים לנכונות שמיר להשתתף בועידת מדריד. אך כיון שלא היה מוכן לקיים מו"מ עם אש"ף, הוקמה מסגרת פתטית משותפת למשלחת הירדנית ולמשלחת פלסטינית של תושבי השטחים, אשר קיבלה את הוראותיה ישירות מערפאת בטוניס.



כשחזרה "העבודה" לשלטון, בראשות רבין, ואילו השיחות עם הירדנים והפלסטינים לא הוליכו לשום מקום, הנחיתי את ידידי ד"ר יאיר הירשפלד וד"ר רון פונדק לפתוח ערוץ חשאי מול נציג אש"ף, אבו עלא, יום לאחר שבוטל בכנסת החוק שאסר על מגעים עם הארגון. לאחר שתי פגישות דיווחתי על כך לפרס, והוא קיבל את אישורו של רבין להמשך השיחות, עד להסכם הפורמלי בין ישראל ואש"ף בספטמבר 1993. אני מניח שאחת הסיבות להסכמתו של רבין היתה האלימות הגוברת, חטיפות חיילים ורציחתם, ותסכול מאי ההתקדמות בשיחות עם המשלחת הירדנית-פלסטינית המלאכותית.



הסכם אוסלו הביא, מיד, להסכם שלום הסטורי בין ישראל לירדן, להסכם הסטורי בין ישראל לותיקן, לפתיחת נציגויות ישראליות ברחבי העולם הערבי, להסרה משמעותית של החרם הערבי, ולפריחה כלכלית שכמוה לא ידעה ישראל שנים רבות. הוא התקבל בהתלהבות בציבור הישראלי והפלסטיני ויצר תקוות רבות, ואף מופרזות, כאילו היה זה הסכם שלום, בעוד שמדובר היה בהסכם עקרונות שאמור היה להוביל להסכם קבע רק ב-1999 .



הקיצוניים בשני הצדדים עשו כל שביכולתם לטרפד את ההסכם. הטבח שעשה ברוך גולדשטיין במתפללים המוסלמים במערת המכפלה הוביל, בדיוק לאחר 40 יום, לשני פיגועים קשים כנגד ישראלים בחדרה ובעפולה, ומעגל הדמים שנפתח ליווה את המשא ומתן והיקשה עליו עד שהגיע לשיאו ברצח רבין. אני משוכנע שאילו היה רבין חי, היינו מגיעים להסכם קבע, נוסח יזמת ז'נבה, לפני תשע שנים.



נתניהו עשה כל מה שיכול היה כדי למנוע את הסכם הקבע בתקופת כהונתו כראש ממשלה, וברק, שרצה להגיע להסכם, לא ידע כיצד מנהלים משא ומתן, וגם ערפאת וקלינטון לא עזרו לו להגיע לפתרונות הרצויים. האינתיפאדה השני שהביאה לבחירת שרון הרחיקה אותנו עוד יותר מהסכם הקבע, וקרבה אותנו אל חד-צדדיות בלתי רצויה.



אנחנו חוזרים היום לדרך אוסלו, בניסיון להגיע להסדר קבע. קל לבקר את הסכם אוסלו, אבל מי שמבקר חייב להציע דרך להצלת הציונות. כיון שהטרנספר לא יהודי, לא מוסרי ולא מעשי, וכיון שמיעוט יהודי לא ישלוט ברוב ערבי ממערב לירדן, הברירה היא בין חלוקת הארץ בהסכם לבין חלוקה חד-צדדית נוסח שרון. אני מעדיף את דרך אוסלו.