מדרגים את ישראל: מי נתן לכם סקרים?

ראש הממשלה הנבחר, על פי דירוג הגולשים, הוא מנחם בגין. אחריותו למהפך של 77', התמורות החברתיות שהוא הביע, שינוי המפה הפוליטית והסכם השלום עם מצרים – אינם מוטלים בספק. אלא שראוי להזכיר שתפקודו של בגין כר"מ לאורך פרק זמן ארוך היה קלוש, ומעניין להיווכח שההילה לא נפגעה אף שהיה האחראי להסתבכות בבוץ הלבנוני.

לא רק בגין: גם רפאל איתן, הרמטכ"ל של מלחמת לבנון, זכה על פי דירוג הגולשים בתואר הרמטכ"ל הכי מוצלח שהיה לישראל (בשיווין קולות עם יצחק רבין). מה העניק לרפול תהילה שכזו? אולי סולטן יעקב וסברה ושתילה? אולי קיצור עונשם של חיילים שהרגו פלסטיני ולבנונים בשבי? ואולי מה שקנה אתכם היה דווקא ביטולן של הלהקות הצבאיות?

טלי פחימה זכתה בתואר הבוגד הכי נורא שידעה ישראל. מאחר שאפילו לא הואשמה בבית המשפט בהאשמות האיומות שהפיץ השב"כ כנגדה (סיוע לפיגוע וכיו"ב) ובדרך נהנתה ממאסר מנהלי שהוגדר כשערורייתי גם בימין – רק הסברים מתחום פסיכולוגיית ההמונים יעזרו להבין את החשש שדמותה מעוררת: בחורה צעירה ותועה, שקידמה את הצגת האויב באור אנושי.

בין הקיטורים הרגילים על מצב האומה, בגינם נשקלת אופציית עזיבת המדינה ומעבר למקום שליו יותר ומושחת ולח פחות, צף ועלה האויב החדש מבפנים, שגרף את מירב הקולות: הערסים. הערסיות אינה מזוהה סוציולוגית ועדתית: תמצאו אותה בבית קפה המאוכלס בעורכי דין אשכנזים. העדר הכבוד, הבהמיות, הפולשנות, השטחיות והאגואיסטיות הן מכת המדינה האמיתית.

בתואר "המשקה של המדינה" זכתה בירה גולדסטאר. זה מעניין: בזכות עבודה פרסומאית רעה במיוחד לאורך השנים זכתה גולדסטאר לתדמית נחותה של משקה זול בעל דימוי שוביניסטי. למעשה מדובר בגאווה מקומית מוצדקת: בירה ראויה לגמרי ומוצלחת שמקבלת חותמת אישור גם מתיירים למודי אלכוהול המגיעים לחופי ישראל.

לא שושנה ולא יפה, לא יודית ולא חווה, ואף לא זהבה: דווקא ירדנה ארזי, זמרת הפלסטיק של שנות השמונים היא-היא זו שנבחרה. פופ מסחרי בלתי מחייב, גרדרובה בלתי סבירה של צוענייה מדיזנגוף, חיוך פלקטי ובלי רפרטואר שירים שנכנסו לקאנון – זו המורשת של ירדנה. במקום השני, אגב, נמצאת עופרה. האייטיז שולתתתים!

לא ברור אם זה ניתוח מדויק או סתם בחירה כואבת. בסופו של יום, אחרי שישים שנה, מדי מלחמה הם עדיין הסמל הרלבנטי של המדינה, על פי דירוג הגולשים. המוח היהודי, בניין המדינה, חיי התרבות הישראלית – הכל מתגמד ביום פקודה לצאת לקרב, והרי כל יום הוא כזה. לחיי המלחמות שבדרך.

לא אנשי רוח, לא מנהיגים חברתיים ולא ספורטאים מצטיינים, כי אם דוגמנית היא זו שנתפסת כמי ש"עושה כבוד" למגזר הערבי. בעודה מהדסת בחיוך פתייני היא אינה מציגה כל קונפליקט, בטח שלא איום על ההגמוניה, משכיחה את המצוקות ומוכיחה שגם ערבים יכולים להיות נחמדים אם הם רק חיים על פי התקן של ערוץ 2.

"שנים על גבי שנים/ ערסים, זקנות ובני עקיבא/ אני לא מאמין שאני גר בפתח תקווה!", שרה להקת אינפקציה, כשהיא מתמצת בחיוך וזעם את הכל-ישראליות של העיר בה בחרתם כמג'ויפת ביותר. חוסר האפיון הוא האפיון היחיד של העיר שלא הוד לה ולא הדר, ופניה הייצוגיות הן של עסקני כדורגל מאוסים.

למה פסח? מה עם יום העצמאות? פטריוטיות מעושה שרק הולכת והופכת דביקה משנה לשנה ומעשור לעשור, ככל שמצב האומה מחמיר. מבצעים ברשתות השיווק משמשים בערבוביה עם מסחרה של אימג'ים מתולדות העם היהודי, רפיון מוחין וסקרי דירוג בלתי נגמרים. לא יותר גרוע?