נפרדים מתמר: הדמעות זולגות מעצמן

(דוד רוזנטל)

להספדים יש נטייה להקצנה. לא פעם נשבעתי לעצמי שאם אי פעם אכתוב אחד לא אסחף. אתאר את הדברים כמו שהיו, לא אפריז בסופרלטיבים, לא אקשור כתרים לבן אדם גם אם זה עתה נודע לי שהוא לא איתנו עוד. תמיד הייתה בי התובנה שגם ברגעים הקשים ביותר צריך להישאר ריאלי. ואני מודה שזה קשה. לעזאזל, כמה שזה קשה.

לא היה לי קשר מיוחד עם תמר שחק בת ה-22, שנרצחה בפרו. עבדנו יחד פחות משנה. היא הייתה מפיקה במערכת, אני עורך שהשתמש בשירותיה לא אחת כדי להשיג מספרי טלפון, אקרדיטציות לאירועים ואישורים להשתמש בתמונות. החלפנו הודעות במסנג'ר. דיברנו על המשימה של גידול כלבים, על החופש הזה של להיות אחרי צבא, קצת על מערכות יחסים. סתם עוד סמול טוק בין שני עובדים.

ציניקן שכמותי. זה שתמיד דוגל בגישה שסרקאזם יצילנו מאבדון. זה שתמיד צוחק מבדיחות גם ברגעים של אסונות לאומיים. אחד שלא באמת עבר חוויה כזו של מוות מקרוב, אלא אם זה קשור בסבתא שלו שמתה בשיבה טובה בגיל 85. ציניקן שכמותי, ששמע בפעם הראשונה אחרי 34 שנים שבהן הוא מהלך על כדור הארץ שאדם שהכיר אינו בין החיים, ולא מהסיבות הנכונות. ציניקן שכמותי, שפתאום הרגיש איך הדמעות מציפות לו את העיניים באמצע הרחוב.

כשאתה שומע על ארבע ילדות תמות שנהרגו בתאונה בבוליביה, כואב לך הלב, אבל אתה יכול לברוח מזה, להתנתק. אל תשמע חדשות, אל תפתח טלוויזיה, אל תקרא עיתונים וזה יעבור, אולי בכלל לא יחדור. המשפחות יחיו עם האסון, אתה לא חייב אם אתה לא רוצה. כשזה קורה למישהי שאתה מכיר את פניה ואת החיוך שלה, את הדרך שבה הייתה שוברת את הסוכריות בין שיניה, אתה כבר לא יכול להתנתק ולהתעלם. זה שם וזו עובדה קיימת. תמר שחק מתה.

אני לא יודע מה לומר. מה, שתמר הייתה ילדה טובה? שהיא נגדעה בדמי ימיה, עוד בטרם הספיקה למצות את הכל טוב של החיים? זה הרי כל כך קלישאתי, כל כך בנאלי. מי היא תמר שחק? הרי לא הכרתי אותה בכלל. תשעה חודשים של תקשורת מסנג'ר וטלפונים הם זמן מועט מדי מכדי להכיר בן אדם. אז איך זה שאני בוכה פה בלי מעצורים? כנראה שלפעמים קשה להשתחרר מהקלישאה. כי היא באמת הייתה ילדה טובה שטרם הספיקה למצות את הכל טוב של החיים. לפעמים גם לקלישאות יש אמירה.

בטלוויזיה משדרים עכשיו את מכבי נגד צסק"א. מדינה שלמה מרותקת למסך, מקווה לניצחון שיסב אושר וגאווה לאומית. מאות אלפים מפנטזים על הנפת גביע אירופי. כעובד במדור הספורט, זהו אחד מאירועי השיא שלי בשנה. והנה, מכבי משחקת נגד צסק"א ואני כותב טור הספד לילדה שהלכה ואינה עוד. מכניס את כל העסק לפרופורציה, לא?

(עפר אדרת)

מדי יום היא היתה נכנסת למערכת עם חיוך ענקי על הפנים, מברכת את כולם ב"בוקר טוב" לבבי, ושואלת כל אחד ואחד לשלומו. כך נהגה תמר שחק, "תמי-מאמי", כפי שכינתה את עצמה, ב-2006/7, כשהייתה המפיקה ורכזת המערכת של אתר וואלה! עבדתי לצדה חודשים ארוכים, בקומה הרביעית של בית וואלה!, בצפון הישן של תל אביב. אם יש דבר אחד שאיפיין את תמי יותר מכל היה זה מצב הרוח הטוב שהיה חלק בלתי נפרד ממנה. תמיד מחוייכת, תמיד נמרצת, תמיד שובבה ומשועשעת.

כחלק מהתפקיד, מדי שבוע היתה צריכה תמי להכין את לוח המשמרות של עובדי דסק החדשות בוואלה! - משימה כלל לא פשוטה ולעיתים בלתי אפשרית. עורך אחד חולה, הגרפיקאי במילואים, התגובנית לא התעוררה למשמרת. אלא שתמי ידעה תמיד לשמור על רוח טובה, ולא שכחה להודות לכל העוסקים במלאכה, כל פעם מחדש. "תודה רבה לכל מי שתרם ועזר...אוהבת את כולכם, תהיו בריאים", נהגה לכתוב לא פעם באימיילים שהפיצה לעורכי המערכת. "אם יש בעיות, כרגיל, אני בפלאפון, תשאירו הודעות".

על הטיול הגדול בדרום אמריקה היא סיפרה הרבה לפני שעזבה את וואלה!. זמן קצר לפני שנסעה ואחרי שלא דיברנו תקופה ארוכה פגשתי אותה שוב, במקרה, בקו 5. החיוך עדיין לא מש מפניה, והיא סיפרה שהיא עובדת במשהו זמני, לפני הטיול הגדול. "מגישה קפה באיזו חברה, לא משהו רציני", אמרה. איחלתי לה שתעשה חיים.

לפני כמה שבועות, בשעת לילה מאוחרת, היא פתאום שלחה לי הודעה במסנג'ר, מהיוזר שלה, שאף הוא נקרא "תמי מאמי". היא כתבה שהיא בארגנטינה, או בברזיל, או במקום אחר שכבר שכחתי את שמו. סיפרה כמה כיף לה ושלחה לינק לתמונות.

נזכרתי בה שוב לפני כמה ימים, במקרה. תהיתי מה שלומה ואם כבר שבה לארץ. אתמול, כשהידיעה על מותה המזעזע הגיעה למערכת "הארץ", קיבלתי תזכורת כואבת על הבנאליות של המוות. תוך זמן קצר נהפכה תמי לאייטם, עוד אחד מיני רבים. בדיוק כמו מאות הידיעות בהן טיפלה כרכזת מערכת בוואלה. כתבים חיפשו טלפונים של "מקורביה", הרכז חיפש באינטרנט תמונות שלה, ומבחורה חייכנית ומקסימה הפכה תמי לידיעה קטנה על עוד מטיילת שמצאה את מותה בנסיבות טראגיות.