הסערה הציבורית הראשונה סביב שריקות בוז וקריאות מכוערות בדקת דומיה פרצה השנה כשאוהדי בית"ר ירושלים ביזו את זכרו של יצחק רבין במשחק מול מכבי חיפה. מילים רבות נשפכו, פוליטיקאים זעמו, בית"ר נענשה בשני משחקים ללא קהל אולם העונש בוטל בסופו של דבר עקב פרצה בתקנון ההתאחדות. בסוף השבוע האחרון הוכיחו אוהדי מכבי אחי נצרת ובני סכנין, או לפחות חלקם, שהגזענות אינה חד צדדית, בזמן דקת הדומיה לזכר ההרוגים בפיגוע בישיבת מרכז הרב במשחקים מול הפועל פ"ת ומכבי נתניה, בהתאמה.
אלא שמעבר לעצבים וכעס, ידי רשויות הספורט כבולות. שריקות הבוז הן במסגרת חופש הביטוי. ישראל היא מדינה עמוסה בשסעים, במצב של עימות, ורבים מהאוהדים נותנים דרור לדעותיהם הקיצוניות בחסות האנונימיות היחסית של היציע. מעבר לכך, אוהדים אלו מגיעים למגרשים כדי לשכוח ל-90 דקות מהמתחים הפוליטיים שמאפיינים את ישראל. האם הגיעה העת לבטל את דקות הדומיה במגרשים, ולהשאיר את המציאות הישראלית הקשה מחוץ לדשא? האם צריך להרים ידיים בקרב האבוד מול הגזענות? או שאולי חייבים למצוא דרך לחנך את האוהדים ואת קבוצותיהם, באמצעות עונשים קשים? הדעה שלכם, עכשיו גם בווידאו.
האם יש לבטל את דקות הדומיה במגרשים?
9.3.2008 / 11:21