אהוד אשרי ז"ל על השמאל ועזה

מחנה השמאל שרוי במבוכה גדולה. חלק ממנה מתבטא בעמדות הסותרות שדובריו מביעים ביחס לאהוד אולמרט - האם לתמוך בו על תקן מוביל תהליך השלום, או לפעול לפיטוריו בשל אחריותו לכשלי מלחמת לבנון? האם הוא באמת מחויב לתהליך המדיני ומוכן לשלם את מלוא מחירו הפוליטי, או שזהו ספין ענק, תהליך וירטואלי, שנועד להבטיח את הישרדותו הפוליטית?

היחס האמביוולנטי לראש הממשלה הוא רק דוגמה להלם האידיאולוגי שפוקד את מחנה השלום. הוא החל באינתיפאדה השנייה, העמיק במלחמת לבנון, החריף בעקבות דו"ח וינוגרד ומגיע עתה לשיאו בשאלת הדחופה ביותר בסדר היום הלאומי - מהו הפתרון לבעיית החמאס בעזה. סוגיית עזה חושפת בשמאל מגמות מפתיעות, שמעידות על משבר הזהות שלו ומטשטשות לחלוטין את ההפרדה המסורתית בינו לבין הימין.

הנה למשל עמדתו המעודכנת של ירון לונדון, אדם שנחשב תמיד לאושיית שלום מובהקת. "דומה שמיצינו את הניסיון לשכך את הקנאות החמאסית באמצעות פעולות מדודות", כתב ב"ידיעות אחרונות", "הגיע הזמן להמם את האוכלוסייה בעזה באמצעות פעולות שעד כה בחלנו בהן". מהן הפעולות האלה? למשל חיסול ההנהגה הפוליטית, הרעבת האוכלוסייה ואפילו הפצצת ריכוזים עירוניים שעלולה לגבות מאות הרוגים אם לא יותר ("אני חושב שמספיק יהיה רבע רובע", הסביר לרזי ברקאי ההמום בגלי צה"ל).

יש בשמאל מי שרואה בעמדה הזאת "התחרפנות" חסרת משמעות, עוד גילוי, קיצוני במיוחד, לנון-קונפורמיזם של לונדון, לצורך שלו לברוח מקיטלוג פוליטי מסורתי ולהדהים את קהלו. אני מעריך אותו יותר מכדי שאראה בדבריו גחמה אישית-תקשורתית. אני מאמין לו כשהוא מגדיר את המלצותיו כמסקנה רציונלית שהתקבלה לאחר שבדק "בלבו ובשכלו" מה אפשר לעשות.

לא זה המקום לוויכוח על יעילותה וייתכנותה של תזת לונדון (בינתיים כישלונה המהדהד של מדיניות המצור על עזה מדבר בעד עצמו). הבעיה היא שהאיש לא מייצג רק את לבטיו הפרטיים. חוגים נרחבים במה שנחשב ל"מחנה השלום" התייאשו מתהליך ההידברות ואימצו גישה פרגמטית-כוחנית, שהיתה זרה לאורח מחשבתם ולעקרונותיהם הבסיסיים. אפשר לקבל פרגמטיזם בהקשרים שונים, אבל לא כשהוא מתורגם לתמיכה בפשעי מלחמה, כפי שהביע גם חיים רמון, עוד יונה מוצהרת, במלחמת לבנון השנייה ("הפצצות שטיח על תשתיות אזרחיות").

דוברי השמאל לדורותיהם (וגם כמה דוברי ימין הגונים) האמינו תמיד בעליונות המשפט והמוסר בפוליטיקה, כחלק מדיוקנה ההומני של מדינת ישראל ומהאינטרס הלאומי שלה. לא צריך להיות "יפה נפש", אפילו לא שמאלן, כדי להתחלחל מהוויתור התבוסתני על כל ממד מוסרי במדיניות ישראל ומהתמיכה בביצוע פשעים ברוטליים בשם ביטחונה. השאלה אם זה יתרום לפתרון הבעיה אינה רלוונטית; השאלה האמיתית היא אם מישהו מוכן לחיות במדינה כזאת.

המאמר פורסם ביום ראשון, 3 בפברואר 2008.