סוף עונת הנאומים: השורות התחתונות

(צילום: רויטרס, עריכה: טל רזניק, קריינות: אביב אברמוביץ')

בשבוע האחרון ניהלו ברק אובמה ובנימין נתניהו, בשידור חי מוושינגטון לנגד עיני העולם, דיון על כמה מנקודות המחלוקת המרכזיות ביחסי ישראל וארצות הברית, הנוגעות לקווי היסוד המרכזיים להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים. אחרי שישה ימים, ארבעה נאומים ואלפי מילים, מה הן בעצם השורות התחתונות? על מה יש הסכמה ומה עדיין נתון במחלוקת? מה הודגש אצל אחד אך נעדר או הוצנע אצל האחר? הנה כמה ציטוטי מפתח מארבעת הנאומים – אם הם יובילו לחידוש התהליך המדיני, זה יהיה המצע לדיון.

נושא אחד, שזכה להבלטה בכל ארבעת הנאומים, הוא המחויבות הבלתי מתפשרת לזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית, ולמאבק נגד כל ניסיון דה-לגיטימציה של ישראל בזירה הבינלאומית – ובכלל זה גם היוזמה להכריז חד-צדדית על הקמת מדינה פלסטינית באו"ם: הן אובמה והן נתניהו הבהירו כי צעד כזה "לא יביא שלום", ונתניהו אף "הביע את הערכתו לעמדת הנשיא" בנושא זה. לפחות בעניין הזה, נתניהו אובמה צועדים יד ביד, כמו גם בקריאה הבלתי מתפרשת למנוע נשק גרעיני מאירן – אם כי נתניהו הוסיף גם דרישה "להראות לאירנים שכל האופציות על השולחן".

אך נתניהו הוסיף גם עוד דרישה על המחויבות לקיומה של ישראל כמדינה יהודית – ההתחייבות כזו צריכה להגיע גם מהפלסטינים: "הגיע הזמן שהנשיא עבאס יתייצב בפני בני עמו ויגיד: 'אני מקבל את המדינה היהודית'", הבהיר ראש הממשלה בקונגרס. התביעה הזו, שמלווה כבר חודשים את הניסיונות המקרטעים לחדש את תהליך השלום, נעדרה כל התייחסות בשני נאומיו של אובמה – אך בעיני נתניהו, "זו הסיבה שבגללה עדיין אין שלום".

את מירב הכותרות מאז נאומו של אובמה במחלקת המדינה תפסו המילים "גבולות 67", אך בתום הנאומים, נראה כי המחלוקת כאן הייתה סמנטית מעיקרה, והניסוחים הסופיים שנבחרו על ידי שני המנהיגים בנושא הגבולות אינם סותרים. עם זאת, הניסוחים הקצרים והמעורפלים בשאלות כה מורכבות מותירים עדיין כמובן תחום אפור רחב ונתון לפרשנות לגבי הגבול הסופי.

אצל אובמה בוועידת איפא"ק – "הגבולות של ישראל ופלסטין צריכים להתבסס על קווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים... מתוקף הגדרתו של תהליך השלום, הצדדים ינהלו מו"מ על הגבול, שיהיה שונה מזה שהיה קיים ב-4 ביוני 1967... שיתחשב בשינויים שחלו ב-40 השנים האחרונות, בכלל זה המציאות הדמוגרפית והצרכים המשתנים של שני הצדדים".

אצל נתניהו בקונגרס – "הפשרה על הגבול תשקף את השינויים הדמוגרפיים המשמעותיים שחלו מאז 1967. רובם הגדול של 650,000 המתנחלים חיים באזורים מאוכלסים בצפיפות אך קטנים בשטח, שבכל הסדר שלום ריאלי יהיו בתוך גבולות ישראל, כמו גם אתרים נוספים בעלי חשיבות אסטרטגית ולאומית... יהיו התנחלויות שיישארו מחוץ לגדר... ישראל תהיה נדיבה לגבי הגודל, אבל נהיה נחושים מאוד בשאלה היכן".

מלבד שאלת הגבולות, שתי הסוגיות הנוספות שנחשבות לאבני הנגף המרכזיות בפני הסכם הן מעמד ירושלים ובעיית הפליטים. בנושאים אלו, קבע נתניהו תנאים ברורים, בעוד אובמה נמנע לחלוטין מדיון בהם.

בעניין הפליטים קבע נתניהו מול הקונגרס: "פלסטינים – רק לפלסטין. המשמעות: בעיית הפליטים תיפתר מחוץ לגבולות מדינת ישראל".

לגבי ירושלים, הבהיר: "אסור לחלק את ירושלים לעולם, והיא חייבת להיות הבירה של מדינת ישראל. אני יודע שזה קשה לפלסטינים, אבל אפשר למצוא פתרון". הוא לא פירט בנושא.

אובמה הסתפק בנאומו במחלקת המדינה באמירה קצרה מעורפלת ביותר: "עתיד ירושלים והפליטים הן סוגיות טעונות רגשית, אך תזוזה קדימה בנושאי הגבולות והביטחון תספק בסיס לפתור גם את הסוגיות האלה, ולממש את שאיפות שני הצדדים".

הנושא האקטואלי ביותר שעמד על סדר יומם של הנואמים היה האתגר שמציב בפני תהליך השלום הסכם הפיוס בין פתח לחמאס. נתניהו ואובמה היו תמימי דעים ביחס השלילי לפיוס הפלסטיני, אך המיקוד היה שונה: בעוד הנשיא התמקד בקריאה לחמאס לשנות את דרכיו, נתניהו פסל מלכתחילה כל מגע עמו, או עם ממשלה שהוא שותף לה.

אצל אובמה – "ההסכם הנוכחי בין פתח לחמאס מציב מכשול גדול לשלום. אי אפשר לצפות משום מדינה לנהל משא ומתן עם ארגון טרור שנשבע להשמיד אותה. נמשיך לדרוש מהחמאס לקבל את האחריות הבסיסית לשלום: להכיר בזכותה של ישראל להתקיים, להתנגד לאלימות ולהיצמד לכל ההסכמים הקיימים".

אצל נתניהו – "חמאס אינו פרטנר לשלום, הוא מחויב להשמדת ישראל ולטרור... ישראל לא תישא ותיתן עם ממשלה פלסטינית שנתמכת בידי הגרסה הפלסטינית של אל-קאעדה. אני אומר לעבאס: קרע את ההסכם עם חמאס וחתום הסכם עם המדינה היהודית – וישראל תהיה הראשונה לברך את המדינה הפלסטינית כחברה החדשה באו"ם".