הספד הנשיא פרס לרעייתו סוניה: הנאום המלא

"תודה שבאתם לחלוק כבוד אחרון לאישה נפלאה שכל חייה ברחה מכבוד. שיצרה כבוד משלה, כבוד של אדם טהור ונדיב. זה היה לפני 73 שנים, הייתי כאן חניך בכפר הנוער בן שמן, כפר שהיה מוקף אז בסביבה עוינת. בימים עבדנו ובלילות שמרנו. בליל שמירה אחד קצת איחרנו, וכשירדנו ראיתי ילדה צעירה, מטפלת בגינה, לבושה מכנסיים קצרים ,יחפה, עם צמה על ראשה, עם פנים נפלאות, חטובות כפסל יווני, ואני ידעתי שזו אהבה ממבט ראשון. זו שעת המזל הגדולה ביותר שפקדה אותי בחיי.

"התביישתי לגשת אליה. אבל עוד לילה, ועוד לילה, ועוד בוקר, ועוד בוקר, וסוף סוף ניגשתי ושאלתי אותה מדוע היא עובדת בגינה ברגליים יחפות והרי בבן שמן היו אז נחשים, והיא אמרה לי בלא צחוק - 'אני טבעית'. היא היתה חלק מהטבע הנותן התורם. כעץ את פריו, כפרח את יופיו, כאדם את נדיבותו. היתה תמיד נותנת ונותנת לכל אדם ובעיקר לכל אדם שזקוק יותר.

"היא מעולם לא סטתה מדרכה, היתה לה דרך משלה, שהיתה צירוף של חוכמת לב וחוכמת אדם ביחד. היתה נותנת לי עקרונות: העיקרון הראשון - תהיה בעצמך מה שאתה, ללא טיפת זיוף, ללא טיפת העמדת פנים, ללא טיפת תמורה בשום פנים ואופן. אף פעם לא הגיע לה שום דבר, אבל לאחרים הגיע כל מה שהיה לה בתנאי שזה יהיה בצנעה, והצנעה היתה חלק מהטבע שלה, לא ניתנת למיקוח, לא ניתנת לשינוי.

"ידעתי עוד דבר - היא האמינה שהחלש הוא הצודק, הזקוק הוא הראוי לתשומת לב ראשונה. היא אהבה את הארץ, אהבה אנשים, מעולם לא רצתה להיות מורמת מעם. תמיד רצתה להיות חלק ממנו. חלק מהעם הטוב. אדם טוב של עם טוב".

"את רוב עבודתה עשתה בסתר, הלכה לשטוף רצפות למוסדות של ילדים מפגרים או של חולים, אף פעם לא רצתה להיות במועצת מנהלים. העדיפה את הרצפה על פני התקרה. הביטחון היה לה יקר מאוד. החיילים, הצבא, המדינה. ואני ידעתי שכל דבר שאני אעשה למען הדברים האלה - תהיה לי תמיכה של 100%. כל דבר אחר - לא בא בחשבון. כל דבר אחר לא חשוב. היא גידלה את הילדים שלנו באותה קפידה שנהגה בעצמה: לומר אמת, לא לבקש דבר, לא ליפול למועקה, תמיד להתנדב, תמיד להיות במקום שבו צריך לעמוד אדם. כאן נישאנו, בכפר הזה, כאן היא גדלה. במקום בו אנחנו נמצאים היה סליק של ההגנה, אני זוכר עדיין את הצבא הבריטי שהגיע לכאן, ואנו התלמידים ישבנו לכסות את הסליק. כמה צעדים מכאן היה בית הוריה, גם אביה יעקב ז"ל ואמא 'ממצה' שהיתה צנועה ונפלאה כמו סוניה עצמה.

"היא לא אהבה רכוש, ערכים היו רכושה. תמיד האירה פנים, כבשה לבבות ללא מאמץ. ביתנו היה מלא או בשקי בגדים שאספה כדי לחלק לעניים, או באנשים אחרים הזקוקים לעזרה, יתומים, חולים, והעיקר שאיש לא ידע מזה. שלא יעשו מזה סיפורים. זו לא הצגה. זה ביטוי של אדם ושל אופי. אני אהבתי אותה ממבט ראשון, זה היה אולי המזל הגדול ביותר של חיי, והאהבה הזו תיוותר בליבי עד אשר ייעצמו עיניי שלי גם כן.

"שנות דור, שנות חיים, בכפר, בקיבוץ, בשירות המדינה, אני למדתי ממנה יותר משיכולתי ללמד אותה. היא היתה בבית המצפן האמיתי, המצפון האמיתי, על פיה יישק דבר. לא מפני שדיברה בקול רם ולא מפני שעשתה לי צרות. אלא מפני שהיתה דוגמה, יהלום צלול, על פי התנהגותה ידענו - מה נכון מה לא נכון. מה רע, ומה טוב.

"השעה קשה לי מאוד. אני לא יכול להגיד את כל מה שעל לבי, אני מודה שהקדוש ברוך הוא נתן לי את ההזדמנות לחיות עם האישה הנפלאה הזו 73 שנים עם עליות ומורדות, כמו תמיד. עם האהבה - תמיד עם רגש. בעיניי היא הייתה מה שאדם צריך להיות: אציל, נדיב, צנוע, רגיש, ומתנדב. יהי זכרה ברוך."