ישראל על סף נקודת האל-חזור

אנחנו קרובים לנקודת האל-חזור בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ייתכן אפילו שכבר חצינו אותה. זה אולי לא מוחשי לציבור בישראל כמו הגרעין האיראני, שהפך בעידוד מנהיגינו לנושא מרכזי בדיון הציבורי על חשבון נושאים בוערים אחרים, ולצערי זה עדיין לא נתפס בעיני הציבור הישראלי כנושא בסדר עדיפות ראשון במעלה, וכנראה שגם לא שני או שלישי. אולם הנושא הזה הוא במהותנו, בזהותנו, בנפשנו, בביטחוננו ובצלמנו המוסרי - כחברה או כעם הבוחר לשלוט בעם אחר.

השקט הביטחוני היחסי שממנו אנו נהנים בתקופה זו יוצר אשליה מסוכנת כאילו בעיותינו נפתרו, וחמור מכך - כאילו אנו באמת "מקפיאים מצב": מעין אסטרטגיה דה-פקטו אל מול "האביב הערבי" הגועש מסביבנו. אולם ברור כי אי אפשר באמת להקפיא מצב, שכן תהליכים חברתיים, כלכליים, פוליטיים ואחרים לעולם אינם קופאים בזמן. לצערנו, לא המציאו עד כה שיטה או טכנולוגיה המקפיאה תסכול. ראו מה קורה בעולם הערבי בשנים האחרונות, מה קורה במצרים בעצם ימים אלו, מה קורה במקביל בברזיל, מה שקרה ברוסיה לאחר בחירתו של פוטין, ומה שקרה באיראן בבחירות האחרונות - ואפילו מה שקרה במחאה החברתית בישראל בקיץ 2011 - ותבינו כי בעידן החדש אותו מסמל "האביב הערבי", אין דרך להקפיא תסכול של עם או של ציבור כלשהו.

גם בקרב הפלסטינים, התסכול רק הולך וגובר. אובדן התקווה לשינוי של ממש במצב לא רק הוריד את אמון הרחוב הפלסטיני בפתרון הסכסוך באמצעות משא-ומתן לשפל - הוא גם זה שיוציא בסופו של יום את הפלסטינים לרחובות, ולהוביל למעגל דמים נוסף. גם מפעל ההתנחלויות (גם אם ננקטו או יינקטו צעדים כאלו או אחרים כמחווה לאבו מאזן) אינו עוצר; כמות המתנחלים או "המתיישבים" בשטחי הגדה המערבית, מחוץ לקו הגושים הגדולים, הולכת ומגיעה (ויש הסבורים שכבר הגיעה) למימדים ששום ממשלה בישראל לא תצליח לפנות במסגרת הסדר אלא בהסכמה מלאה - ולא נראה שלממשלה הנוכחית בישראל יש את הרצון ו/או היכולת לשנות את המגמה.

לא פחות חמור מכך - רבים מידידינו בעולם, שתמיכתם בתהליך שלום בינינו לפלסטינים היא קריטית, מבינים את אזלת ידם המנהיגותית של נתניהו ואבו מאזן, רואים את המשך מפעל ההתנחלויות ומרימים ידיים ביחס ליכולת ליישם את פתרון "שתי המדינות לשני העמים".

עד לאחרונה האמנתי בכל מאודי כי יש עדיין סיכוי ל"שתי מדינות לשני העמים". אולם בהיעדרה של מנהיגות אמיתית המוכנה להוביל את המהלך במעשים אמיתיים ולא בהצהרות סרק ובדיבורים, אני הולך ומשתכנע כי החלופה הזו, שלפחות עד לאחרונה הייתה המועדפת על פי סקרים על רוב העם בישראל, הולכת והופכת להיות לא ריאלית ולא ישימה.

על כן אני מכנה את הנקודה בה אנו נמצאים "נקודת האל-חזור". בעת טיסה במטוס ניתן לחשב את הנקודה הזו בצורה מדויקת, כדי לדעת אם הדלק יספיק לחזרה הביתה. להגעתנו לנקודת האל-חזור לחלופת שתי המדינות המועדפת לא יהיו סימנים מעידים; היא לא תשמיע קולות נפץ, ואי אפשר יהיה לצייר אותה על פלקטים שיוצגו בנאומים חוצבי להבות באו"מ או במקומות אחרים. גם גורמי המחקר וההערכה השונים לא יוכלו להתריע על כך שנחצתה, שכן היא דומה מאוד לתמונת החתול שהופך בהדרגה לכלב. רק שפה יהיה גם קבור הכלב.

שימו לב, אם כן, למה שאני טוען: בסוגיה הקריטית ביותר לעתידה, לזהותם, למהותם ולביטחונם של מדינת ישראל והעם היהודי - יהיה בלתי אפשרי לדעת מתי נחצה את הנקודה שאחריה כבר לא נוכל "לחזור הביתה" ולשמור על זהותנו כמדינה דמוקרטית ויהודית.

"משחק ההאשמות" (blame game) המתנהל כרגע בין שני המנהיגים, בנימין נתניהו ואבו מאזן, הוא בעיניי משחק נואל, חסר ערך ומסוכן ברמה האסטרטגית, שכן המפסידים האמיתיים בכל מצב לא יהיו המנהיגים - אלא שני העמים, ובעיקר העם היהודי החפץ ברובו הגדול במדינת ישראל דמוקרטית ויהודית.

אשר לפלסטינים, אני סבור כי לטווח הארוך הם לא יפסידו מהיעלמותה של חלופת שתי המדינות ומהכניסה למסדרון הכמעט בלתי נמנע, שבקצהו יש רק מציאות אחת - מדינת "מהים עד הנהר" שמשמעותה "מדינה אחת לשני העמים". כשנגיע לשם, נעמוד בפני איום קיומי מיידי של מחיקת זהותה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית, ונהפוך בתוך שנים לא רבות למדינה בה יש רוב פלסטיני-ערבי ומיעוט יהודי, על כל המשתמע מכך.

מי שרוצה נתונים יכול לעיין בדו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת (המבוססים על נתוני המחקר של פרופ' ארנון סופר ופרופ' סרג'יו דלה פרגולה) המצביע על כך שבסוף שנת 2010 שיעור היהודים - אם מחברים את כלל האוכלוסייה בין הים התיכון לנהר הירדן - עמד רק על 53%! ואם נלמד גם את סוגיית הפיזור הגיאוגרפי של האוכלוסיות השונות בשטח שבין הים לנהר - נבין כי ניצור מדינה שהרוב היהודי (הזמני) שלה מרוכז בחלקים קטנים משטחה.

בינתיים, השקט הביטחוני יוצר כאמור אשליה כאילו "הכול בסדר" ואין סיבה לדאוג, אולם מה באמת עוד נדרש על מנת להבין כי אנו מצויים במצב חירום לאומי במלוא מובן המילה, שהיה צריך להיות כבר מזמן בראש סדר העדיפויות הלאומי?

שימו לב מה קרה במפלגות הגדולות, אלו שלכאורה מאמינות בפתרון שתי המדינות, כשנדרשו לסוגיה קריטית זו בקמפיין הבחירות האחרונות: מנהיג הליכוד, בנימין נתניהו, שהיה בטוח עד שלב מסוים בניצחונו המוחץ, לא אמר שום דבר בעל משמעות בנושא זה או בנושאים אחרים; יאיר לפיד המשיך ללהטט בניסוחים בינוניים הנוחים לכל אוזן, ובלבד שלא יצטרך לומר משהו מחייב בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני; שלי יחימוביץ' ברחה כמו מאש מאמירה נחרצת בנושא שהיה יקר לליבם של קודמיה בהנהגת העבודה. היחידים במרכז הפוליטי הישראלי שנקטו עמדה של ממש בנושא זה היו ציפי לבני, מנהיגת "התנועה" ששמה את פתרון הסכסוך במרכז האג'נדה הפוליטית שלה, מרצ בראשות זהבה גלאון ומפלגת קדימה המתפוגגת.

הסיבות לתופעה חמורה ומאכזבת זו נעות בין אי הבנת חומרת המצב, לבין חוסר נוחות לעסוק בסוגיה משיקולים פוליטיים צרים, לבין פופוליזם של מנהיגים המעדיפים ניסוחים רכים הקולעים למכנה המשותף הרחב, תוך התחמקות מסוגיה גורלית, כבדת משקל ולא פופולרית המצויה על סדר היום הלאומי. אבל מי שיודע להציב השכם והערב "קווים אדומים" לאיראן, מוטב לו שיביט לחצר ביתנו ולא לשכנים הרחוקים מעבר להרי החושך, ויבין שדווקא כאן ממש כאן, בחצר ביתנו, אנו ממש סביב נקודת האל-חזור. הבעיה היא, שכאן גם מטוסינו שימריאו אל הלא נודע לא יועילו בפתרון הבעיה.

אם אין למנהיגינו בישראל ולמנהיגים הפלסטינים את תעצומות הנפש הנדרשות להוביל אותנו לפתרון שתי המדינות לשני העמים, כדאי שנתחיל לחשוב על החלופה של הדו-לאומית במונחים ריאליים. לא משום שאני מצדד בה, אלא משום שהיא הולכת והופכת לחלופה היחידה הקיימת באמת על השולחן, ואם כך - כדאי להיערך לקראתה מבעוד מועד.

בחלופה זו מקופלות שאלות כבדות משקל: מה יהיה מעמדם האזרחי של הפלסטינים במדינת "הים עד הנהר" שיצרנו במו ידינו? האם יזכו לשוויון מלא כולל זכות הצבעה כמו לערביי ישראל? האם ניתן להם רק מעמד של תושבים שווי זכויות וללא זכות הצבעה? האם נעניק לפלסטינים אוטונומיה בה יוכלו לנהל את ענייניהם? ומה יקרה אז עם אזרחי מדינת ישראל הערבים? האם לא ידרשו אוטונומיה לעצמם? האם המציאות הביטחונית צפויה להשתפר במצב כזה? האם הפלסטינים באמת יוותרו על תביעותיהם כשתקום אותה מדינת "הים עד הנהר"? האם נסיר את גדר ההפרדה במדינה כזו? כיצד נתמודד עם זהותנו כמדינה דמוקרטית ויהודית כאשר נהפוך בה למיעוט? האם מצבנו בקרב משפחת העמים צפוי להשתפר?

לכל שאלות האלו, לא נוכל להתייחס כמו נפתלי בנט, כאל "רסיס בישבן" - שכן מהר מאוד יתברר לנו כי במציאות של מדינת הים עד הנהר, אחת השאלות הקשות ביותר למענה תהיה - מי הרסיס ומי הישבן?

את השאלות הללו אי אפשר גם לעקוף גם על ידי "כבישים עוקפים" ומחלפים, על ידי סיפוח שטחי סי והקמת מובלעות אוטונומיות פלסטיניות דוגמת חזונם "המתקדם" של בנט ואחרים. אין באמת שום דרך להתחמק מהן, ואם איננו רוצים להמשיך לשלוט על עם אחר ולהפוך למדינת אפרטהייד מנודה בעולם - כנראה שאין חלופה אחרת מלבד הענקת זכויות מלאות כולל זכות הצבעה לפלסטינים. במצב הזה אין צורך לקיים דיון על עתידו של חזון המדינה הדמוקרטית והיהודית של האבות המייסדים, עליו גדלנו והתחנכנו. הוא יימוג וייעלם.

נכון, הסוגיה פשוטה לכאורה - ובו בזמן מורכבת מאין כמוה. פשוטה לכאורה, משום שכולם יודעים את מרכיבי הפתרון שכנראה אין בלתם: הקמת מדינה פלסטינית מפורזת בגבולות 1967 עם חילופי שטחים ביחס 1:1 שיאפשרו את שמירת גושי ההתנחלויות הגדולים; זכות שיבה סימבולית בלבד עם פיצוי לפליטים הפלסטינים; פירוק ההתנחלויות שלא יימצאו בגבולות עליהם יוסכם ופיצוי לאלו שיפונו מהן; חלוקה מדינית של ירושלים שבה בלאו הכי אין לנו אינטרס לשלוט באוכלוסייה פלסטינית כה גדולה; פתרון יצירתי לסוגיית האגן הקדוש בירושלים (בינאום?) ופתרון סוגיית הר הבית והכותל המערבי; ומציאת פיתרון מדיני לסוגיית הגבול המזרחי ובקעת הירדן.

חלופה זו גם מורכבת מאין כמוה, ממגוון סיבות: משום הפערים הפסיכולוגיים וחוסר האמון בין מי שאמורים להיות מובילי המשא-ומתן הם גדולים; משום שלא נתניהו ולא אבו מאזן, ככל הנראה, קורצו מהחומרים המסוגלים להוביל את עמם לפתרון כזה; משום שלאבו מאזן אין פתרון ריאלי לסוגיית הפיצול החמור לשתי רשויות/מדינות בגדה המערבית וברצועת עזה, ואי אפשר יהיה לפתור את הסכסוך ללא תנועת החמאס; ומשום ש - בואו נודה על האמת - גם לנתניהו אין פתרון ריאלי לכמעט-פדרציית התנחלויות שיצאה משליטה בשטחי הגדה, ואי אפשר יהיה לפתור את הסכסוך גם ללא אחינו (ללא שום ציניות!) המתנחלים-מתיישבים.

יש שיאמרו שהסכסוך בלתי פתיר. אני טוען כי יש סיכונים אסטרטגיים וטקטיים רבים מאוד, אולם החלופה - מדינת "הים עד הנהר" והמשך כיבוש של עם אחר על כל השלכותיו - הינה חלופה גרועה בהרבה. על כן הבעיה אינה ניתנת לעקיפה, להכלה או להקפאה.

זהו רגע האמת של נתניהו, היכול להוכיח לכל מקטרגיו ומבקריו החריפים (ואני ביניהם) שהוא לא רק פוליטיקאי שמעביר את זמנו ובעיקר את זמננו בלשכת ראש הממשלה, אלא מנהיג המסוגל להבין את חומרת המצב, המסוגל להשתחרר מחרדותיו, מפחדיו ומיועצי הסתרים שלו, להבין את הצורך הקריטי להתעלות, לקבוע סדרי עדיפויות נכונים, ובעיקר - להוביל את העם (לפחות את רובו) בדרך הנכונה. אני בספק גדול באשר לכך, אולם אהיה ראשון המפרגנים אם יוכיח אחרת.

זהו גם רגע האמת של יאיר לפיד, שיאפשר לו להשתחרר מתדמית פוליטיקאי הפייסבוק נטול העומק, ושל שלי יחימוביץ' מהאופוזיציה, למצוא דרך ומהות למפלגתה האבודה - וביחד יוכלו השניים לעזור לנתניהו להתעלות על עצמו. אין חשש שציפי לבני ו"התנועה" לא יסייעו למהלך כזה, ואני משוכנע שזהבה גלאון ממרצ תתמוך בו כמו גם ניצולי קדימה ואחרים. אולם זה גם רגע האמת של דמות מפתח נוספת - נפתלי בנט - להוכיח שיש בו את הבגרות ובשלות ולהבין את חשיבותה האסטרטגית של נקודת האל-חזור הזו, לעתיד המדינה הזו והעם הזה. אין פה שום עניין של ימין או של שמאל או של מרכז פוליטי, יש כאן עניין המצריך אחריות לאומית מהמעלה הראשונה, לנצל את ההזדמנות, אולי האחרונה, לצאת מלפיתת המוות של הסכסוך עם הפלסטינים, שאנו גוזרים על עצמנו.

גם אני מאמין כי הסיכונים גדולים וההצלחה אינה מובטחת - משום שהסכסוך הוא עמוק - דתי, לאומי, סכסוך על אדמה; יש בו גם הרבה דם שאינו הופך למים במזרח התיכון, יש פערים כלכליים, תרבותיים ומנטליים עמוקים בין הצדדים, ויש גם משקעים עמוקים. על כן עוד נכונו לנו רגעי משבר, אכזבות וכשלונות לרוב, ויהיה צורך לתאם ציפיות במעלה הדרך עם עצמנו ועם בני שיחנו הפלסטינים.

אולם אני עדיין מאמין כי מנהיגות אמיתית, בעלת דרך ומוכוונת מטרה, יכולה להניע תהליך שלעצם התנעתו ברוח חיובית אמיתית (ואני מדגיש את הרוח החיובית האמיתית!), נטולת קטנוניות, נטולת קנוניות, נדיבה במחוות ישראליות ליצירת אמון, יש סיכוי להפיח תקווה וליצור שוב מומנטום ואווירה טובה יותר ברמת הרחוב הפלסטיני והישראלי, לבנות רוב חזק בציבור הישראלי והפלסטיני שיתמוך בתהליך ולבנות בהדרגה אמון בין המנהיגים - מה שאולי יהווה מצע למשא-ומתן עם תוצאות סבירות, ואולי אף מוצלחות.

במסגרת זאת, עצירה מיידית ומלאה של ההתנחלויות (להוציא בנייה מסוימת בתוך הגושים הגדולים) ללא מגבלת זמן, תהיה קריטית לשימור סיכוי כלשהו וליצירת אווירה טובה שתאפשר פתיחת מו"מ. גם מחוות שחרור אסירי "טרום אוסלו" לטובת הרשות הפלסטינית ולחיזוק מעמד הפתח ברחוב הפלסטיני היא מחווה ראויה בעיניי, ועדיפה בכל מקרה על שחרור מרצחים לא פורפורציונאלי, המעודד חטיפות נוספות, בכניעה לתכתיבי ארגון טרור שחטף חייל ישראלי.

ייתכן גם שניכשל. אי אפשר להתחמק מהאפשרות הזו, שתוביל אותנו ככל הנראה לעסוק בחלופת הביניים בה משתעשעים גורמים שונים, שמהותה מהלך ישראלי חד-צדדי, שבו נצא מרוב השטחים בהם איננו יושבים, ללא שותף, ללא גבולות מוסכמים וכנראה ללא גיוס לגיטימציה ציבורית משמעותית לפינוי המאחזים וההתנחלויות שמחוץ לקו גושי ההתנחלויות הגדולים. מהלך כזה יוכל, בספק רב, לשפר חלקית וזמנית את תדמיתנו בעולם - אולם לא באמת יפתור את הבעיה. ברור כי איני ממליץ לתת לחלופה זו עדיפות כלשהי בשלב הנוכחי, ובאופן אישי איני מאמין בתועלתה או בישימותה.

לנוכח מורכבות המצב וחומרתו, אמליץ לראש הממשלה נתניהו, המעריץ את ווינסטון צ'רצ'יל ומרבה לצטטו, לעיין ובעיקר לאמץ את אמירתו של האחרון: "הצלחה היא הליכה מכישלון אחד למשנהו מבלי לאבד התלהבות". זו תמציתה של מנהיגות אמת, כזו שיש לה דרך והיא דבקה בה ונחושה לממשה. אין מנוס מכניסה לתהליך מדיני עם הפלסטינים, כאן ועכשיו, על אף החרדות והסיכונים הרבים הקיימים - שכן ללא תהליך כזה, נחצה בוודאות את נקודת האל-חזור וניוותר עם מדינת הים עד הנהר לשני העמים, אשר השלכותיה על זהותנו הלאומית, על ביטחוננו, על יכולתנו לקיים כאן מדינה דמוקרטית ראויה, על צלמנו המוסרי כחברה ועל מקומנו במשפחת העמים - יהיו מרחיקות לכת.

יובל דיסקין שימש כראש השב"כ בשנים 2005-2011

לקריאה נוספת:
אחרי ביקור קרי: הפערים קטנים - המחלוקת גדולה
לפיד לוואלה! חדשות: "אחרי התקציב, אטפל בנושא המדיני"
השר כץ, השבוע: "מדינה פלסטינית היא דבר בלתי קביל"
פרי: "החסם לחידוש השיחות נמצא בצד הפלסטיני"
ח"כ שלח: "הכיבוש משחית, הופכים לדרום אפריקה"