ההזדמנות האחרונה? הבזאר הפרסי מגיע לאיסטנבול

בראשית שנות השבעים, לאחר כשלונו של עוד מסע תיווך בניסיון להביא לשלום בין ישראל ומצרים, התייחסה ראש ממשלת ישראל דאז, גולדה מאיר, למאמציו של מזכיר המדינה האמריקאי רוג'רס, ואמרה כי "כמו ג'נטלמנים רבים אחרים, הוא הניח בטעות שכל העולם כולו מורכב מג'נטלמנים כמוהו". כדאי שהאמירה הזו תהדהד בחלל האוויר של חדר הדיונים באיסטנבול, בו יסתגרו מחרתיים (שבת) נציגי שש מעצמות המערב עם צוותו של סעיד ג'לילי, הממונה מטעם אירן על המו"מ בסוגיית הגרעין, בניסיון להגיע להבנות – ניסיון שארצות הברית כבר איימה כי הוא "ההזדמנות אחרונה" להגיע לפתרון של שלום.

השוני המהותי שבין תרבויות, תפיסות עולם וגישות שונות, כמו גם מהלך החיים השונה של כל אדם ובמיוחד זה הנושא ונותן עם בן תרבות השונה משלו, יכול להיות, ומהווה כבר שנים כר פורה למחקרים אקדמיים. אחת התיאוריות החשובות שמתייחסת לפערים הללו היא זו שפותחה על ידי הסוציולוג ההולנדי גרט הופשטט עבור העולם העסקי, ושהותאמה בהמשך גם לשדה הפוליטי על ידי פרופ' אמירה גלין. הופשטט מסמן חמש נקודות עיקריות שדרכן הוא בוחן את השוני שבין תרבויות: פערי כוח ויחסי תלות; היחס למצבים של חוסר ודאות; היחס ליחיד ולכלל באותה תרבות; חלוקת התפקידים המגדרית; ותפיסת הזמן.

גם במבט שטחי על תיאוריה זו, ההבדל המהותי שבין שתי התרבויות המנהלות את המו"מ במקרה הזה - המערבית והפרסית - יזעק אל השמיים. העניין הוא, שבמקרה הנוכחי שלנו, שתי הג'נטל-וומניות שמייצגות את המערב, מזכירת המדינה האמריקאית הילרי קלינטון ושרת החוץ של איחוד האירופי קתרין אשטון, לא התעמקו מספיק בכתבי הופשטט, או בזכרונותיה של גולדה המנוחה.

הרפובליקה האיסלמית של אירן מעוניינת בגרעין. אין בכך שום סוד, או ספק. ההצהרות האירניות מדברות כבר שנים (החל משנת חייו האחרונה של אבי המהפכה חומייני) על הצורך בגרעין לצרכים אזרחיים – רפואיים, חקלאיים או ייצור אנרגיה. אולם הגרעין הוא לא האסטרטגיה, הוא הטקטיקה. המטרה האירנית הסופית היא אחת ויחידה: להחזיר עטרה ליושנה – "להפיץ את האור" כפי שהגדיר זאת חומייני, ולהביא את האיסלם בגרסתו האירנית עד לפינותיו הנידחות ביותר של העולם. המנהיג העליון הנוכחי של אירן, האייתוללה עלי חמינאי, חפץ בכך באותה מידה, וגם הנשיא מחמוד אחמדינג'ד לא מפסיק לדבר על כך – גם אם תפיסת האימפריה האירנית שלו שונה מזו של חמינאי, בהיותה לאומית יותר באופיה.

אם יש דבר שהנשיא האירני לא מפסיק לדבר עליו או להשתוקק אליו, זהו הרצון בהכרה של הקהילה הבינלאומית - ותתפלאו, של ארה"ב יותר מכולם - באירן כמדינה לגיטימית במשפחת העמים, תוך דיאלוג בין המדינות. לנוכח הרצון הזה, יחד עם רצונו להחזיר את אירן למורשת האימפריה האירנית, ניתן להניח שאילו הדבר היה תלוי אך ורק באחמדינג'ד, הסכם (כלשהו) עם המערב כבר היה חתום היום. אבל אחמדינג'ד הוא כבר לא מי שהיה בעבר, ומשקלו במסדרונות ההנהגה האירנית הולך ופוחת. עם כל הכבוד אליו, יש רק אחד שמחליט באירן - וזה חמינאי. כמו אחמדינג'ד, גם המנהיג העליון חותר יותר מכל להשיב עטרה ליושנה, אולם המורשת האירנית משחקת אצלו תפקיד משני למורשת האיסלמית השיעית - ולמורשת הזו צריך להיות שמור מקום של כבוד סביב שולחן ארוחת הערב באותה "משפחת עמים" שבה אירן חברה.

בבואו להגשים את המטרה הזו, מביא עמו חמינאי אל שולחן המשא ומתן את השיטה הפרסית הקלאסית – "שיטת הבזאר" כפי שכבר הגדירו אותה רבים. העיקרון הוא פשוט: אם יש לך דבר מה בעל ערך ביד, החזק בו עד שתקבל את המחיר הגבוה ביותר עליו. גם הפסדים "קטנים" בדרך (כמו למשל כלכלה מרוסקת תחת נטל של סנקציות) יהיו שווים את המחיר העתידי. באורך הרוח הזה בדיוק נהגה אירן במקרה הזכור שבו ניהלה מו"מ עם ארה"ב במשבר בני הערובה שהסתיים ב-1981, ויכול היה להימשך תקופה ארוכה לאחר מכן אם חומייני רק היה חפץ בכך. הדרישה הפרסית הייתה אז לקבל את ראשו של השאה המודח, בתוספת של הרבה מאוד כסף. את השאה אירן לא קיבלה (הוא מת), אבל כסף היא קיבלה – אף יותר משביקשה בתחילה.

לפיכך, בחדרי המו"מ באיסטנבול, צריכים הדיפלומטים האמריקאים והאירופים לזכור כל העת כי הסכם, במידה ויושג, יהיה רק כזה שבו האירנים משיגים את המחיר הגבוה ביותר עבורם. מהו המחיר הזה? במוצהר, המטרה הזו היא הכרה גלובלית באותה אימפריה אירנית-איסלמית, מעצמה אזורית ועולמית – וככזו, היא חייבת להיות מעצמה גרעינית, שוות מעלה לארצות הברית.

האם המטרה הזו כוללת בהכרח גם נשק גרעיני, או שהאירנים יוכלו לחיות עם גרעין "מעוקר" – מהסוג שמציע להם אובמה, ללא העשרת אורניום עצמית? אם כן, האם בשביל המטרה הזו הם יהיו מוכנים להסתכן בתקיפה של מתקני הגרעין? אלו שאלות המפתח. רבים וטובים ניסו להיכנס לראשו של חמינאי, והדעות בקרב המומחים חלוקות בנושא. אם התשובות לשתי השאלות חיוביות, ובהנחה שמעצמות המערב אכן נחושות – כפי שהן מצהירות – למנוע מטהרן להגיע לפצצה, אזי כנראה שהסכם לא ייוולד באיסטנבול. במקרה כזה, מקבלי ההחלטות בוושינגטון ובריסל כבר צריכים להתחיל לחשוב על השלב הבא: הרי בהכריזו כי "חלון ההזדמנויות הולך ומצטמצם" לפתרון של שלום, אובמה במידה רבה מציב אולטימטום גם לעצמו – כי קצב סגירתו של החלון הזה תלוי בעיקר בצנטריפוגות ההעשרה בנתנז ובקום, ולפני שהוא ייסגר סופית, הוא יצטרך למצוא פיתרון אחר. למשל, מהסוג שאהוד ברק ובנימין נתניהו מציעים.

כל עוד האירנים אינם חוששים שפיתרון מהסוג הזה נמצא מעבר לפינה, מבחינתם הם יכולים להמשיך למשוך את הזמן. שיחות איסטנבול עוד לא החלו, והם כבר עוסקים בעיקר בשאלה היכן ייערך הסבב הבא (עירק כבר הסכימה להצעתם לארח אותו בבגדד). אבל אם מנהלי המו"מ המערביים ישכנעו אותם שזו אכן ההזדמנות האחרונה, ובהנחה (שכאמור, איש לא ערב לה), שטהרן תעדיף לא להסתכן בתקיפה – אז כנראה שבכל זאת ישנו תסריט כלשהו שבמסגרתו היא תסכים לחיות עם תכנית גרעין מפוקחת. אם "פיתרון של שלום" שכזה קיים, הרי שהוא נמצא במקום בו האירנים משוכנעים שקיבלו את המקסימום שהיו יכולים לקבל - ועוד קצת. מקלות וגזרים הם מושגים מערביים גרידא, והצעות שמשתמשות במושגים הללו לכיוונה של האינטליגנציה והמורשת הפרסית, הן מעליבות בלשון המעטה. הם מכירים רק דרך אחת: גזרים בלבד, וכמה שיותר מהם - גם אם זה ייקח עוד שנים.

"שיטת הבזאר" לא איכזבה אף פרסי עד היום. לאורך אלפי שנים השתמשו בה סוחרים, הרבה לפני שהגיעו הרעיונות המודרניים והמערביים בנוגע לניהולו של משא ומתן "מתקדם", כזה שכבר 15 שנה לא מעלה אף הישג מערבי אל מול תכנית הגרעין האירנית, שהולכת ומבשילה בינתיים – ולכן המחיר לעצירתה רק עולה ועולה. רק הסתכלות שכזו של מנהלי המו"מ, מבעד עיניו של סוחר בזאר ממולח, היא זו שיכולה להניב תוצאות, ולא – המחיר רק ימשיך לעלות, ההפסד יהיה כולו של אלו המחזיקים בידם מקלות וגזרים.

משה-חי הגיגת הוא דוקטורנט במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן, החוקר את משנתו הדתית, המדינית והכלכלית של מחמוד אחמדינג'ד

לקראת שיחות איסטנבול - עוד כותרות:
אירן מבטיחה: נציג "הצעות חדשות" באיסטנבול
אחמדינג’ד: אירן תוכל לעמוד בחרם נפט של שנים
ארצות הברית לאירן: עצרו את כל העשרת האורניום
טרם החליטו? ”האירנים מעולם לא הפסיקו לחתור לפצצה”