נאום הלוויתנים של אופיר פינס

לראות אמש את השר אופיר פינס בכינוס מרכז העבודה היה קורע לב. לא ברור אם הדרמה והאתוס בו העביר את דבריו היו מאוד כנים, או תולדה של שנים ארוכות של ניסיון בזירה הפוליטית, אבל אופיר פינס נלחם אתמול על חיי מפלגת העבודה. "הבית הזה נקבר לי מול העיניים בגלל קומבינות, זיגזגים וחוסר מנהיגות", אמר פינס וצדק בכל מילה. אם הייתי צריכה לבחור את הדימוי הציורי המתאים ביותר, הייתי מדמיינת בעיני רוחי את בנימין בן אליעזר, יולי תמיר, עמי אילון וכמובן היו"ר עמיר פרץ, נתלים בין הידיים שמושכות אותם אחורה, נאחזים במסעד הכיסא, עליו הם משתוקקים להמשיך לשבת.

אז נכון, אני מלאת הערכה להישגים של השרה תמיר בחינוך ויש לה כל צידוק אפשרי לרצות לשבת עוד על הכיסא בו היא מצליחה לעשות דברים טובים, וכמוה אחרים שמתנגדים ליציאה מהקואליציה בעקבות הצטרפותו של יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן. נכון. אבל נדמה כאילו הזיכרון הפוליטי שלנו קצר מדי: קדימה פרשה מהליכוד על מנת לעלות על גל ההתנתקות. התמיכה האדירה לה זכה אבי ההתנחלויות אריאל שרון בעקבות המהלך האמיץ שלו הייתה יקרה מדי בשביל לבזבז אותה על הליכוד. אז הוא פרש, ולקח איתו את המאמינים מהימין ומהשמאל. עד פה הכל טוב. אז נפל שרון למשכב, ואולמרט הנהיג את ממשלת ההתכנסות. ממשלה שרבים הביעו את אמונם בה בגלל אותה הצלחה כבירה של שרון. ואז, בלי לשים לב, ההתכנסות ירדה מהפרק, וחמקה לה לצללים בלי שנשים לב, כי היינו עסוקים נורא במלחמה. אבל הממשלה הזו זכתה לאמוננו מכיוון שהיא ביטאה רעיון, רעיון עליו חזר אתמול עמיר פרץ בכינוס העבודה: "מדיניות פינוי המאחזים תימשך. עדיף בהסכמה, אך היא תבוצע גם בלא הסכמה". ופה נכנס ליברמן, שחושב קצת אחרת.

פרץ יכול לנופף בדגל המצע של מפלגת העבודה מפה ועד שתכאב לו נורא היד. מפלגת העבודה נבחרה כמפלגה שתומכת בפינוי מאחזים, שתומכת באג'נדה חברתית, ושלא רוצה להעיף את הערבים קיבינימט, לכל הפחות. כניסתו של ליברמן לממשלה רומסת את המצע הזה לחלוטין. בדיוק כמו שפינס אמר. אותו פרץ אגב, זה שטען משהו על הדגל החברתי שיונף גבוה כמו הדגל הביטחוני, ושהעבודה ח-י-י-ב-ת להישאר בממשלה כדי לקדם אג'נדה חברתית, הוא גם זה שדרש את התוספת של 7 מיליארד שקלים בתקציב הביטחון על חשבון תקציב הרווחה, בבחינת יד שמאל לא יודעת מה יד שמאל השנייה עושה.

אז נכון, הטיעון לפיו עדיף 7 שרי עבודה בממשלה מול ליברמן אחד, הוא לא רחוק מהמציאות. כך גם הטיעון לפיו כדאי דווקא לשבת עם ליברמן כי אחרת יכנסו מפלגות מזוהות עם הימין ויחרבו לחלוטין את כל המצע המדיני של העבודה. אבל אם ראש הממשלה רוצה ליברמן, וראש הממשלה מקבל ליברמן, אז כבר לא נשאר מקום לאידיאולוגיה של מפלגת העבודה.

איך בדיוק יפנו ישובים? ליברמן (תושב נוקדים למי שתהה) ייתן לכך יד? ולהיפך – העבודה תיתן יד למדיניות נוקשה כלפי הערבים? בטח שלא נדיה חילו וראלב מג'אדלה שוודאי הרגישו נבגדים מאוד ליל אמש. אני מניחה שליברמן לא יסכים גם לקביעה של פרץ מאתמול כאילו משבר הומניטרי בשטחים הוא רע לישראל, ואנחנו נמשיך לפעול לשיפור המצב ההומניטרי בשטחי הרשות. ליברמן ידוע כהומניטר גדול, כמעט גננת של יוניצ"ף.

כניסתו של ליברמן לממשלה בשותפות מוזרה עם העבודה, שותפות שעמיר פרץ מתעקש להזכיר לנו שכבר היתה כמוה מעולם בממשלת שרון הראשונה, תעכב כל החלטה של הממשלה הנוכחית, תקשה על ביצוע מהלכים חשובים ותעשה בדיוק את ההיפך מיציבות של קואליציה. אבל ממתי היינו פה בעניין של יציבות?

רק פינס, ואיתו דני יתום, אבישי ברוורמן, נדיה חילו וראלב מג'אדלה היו מוכנים לקום ולומר: "לא במשמרת שלי". המבחן האמיתי של פינס יהיה היום: האם הוא מוכן לקום ולוותר על הכיסא ולא לתת יד לרמיסת העקרונות שבגינם עשרות אלפי בני אדם הכניסו "אמת" לקלפי, ואותו לכנסת, או האם הוא ייכנע, ויעדיף כמו שכולם אומרים: "להשפיע מתוך הממשלה".