אמאל'ה, אני חייבת להיות פה?

סוף סוף זה הגיע: היום בו אני חוזרת ללמוד. לאחר שלוש שנים בהן המוח שלי התנוון לחלוטין, נכנסתי בשערי האקדמיה. חשבתי שיהיה לי נחמד לחזור ללמוד. חשבתי שתהיה חגיגיות מסוימת במעמד הזה, בו אני מתחילה להתקדם לעבר רכישת מקצוע. חשבתי שבסך הכל לא אמורה להיות לי בעיה ללמוד, הרי אנשים רבים כבר עשו את זה ואני לא עד כדי כך טיפשה. אז חשבתי.

נכנסתי לאוניברסיטה וכל מה שרציתי זה לקחת את הרגליים, להסתובב ולברוח. אלפי אנשים סביבי ואף לא פרצוף אחד מוכר. כולם הולכים לאנשהו, כולם ממהרים. אף אחד לא שם לב שיש כאלה שעומדים באמצע, מנסים לא להיסחף בזרם, מנסים להבין איפה אפשר לקנות כוס קפה ואיך לעזאזל מגיעים לאולם כס המשפט. מהר מאוד למדתי לזהות אותם. כמוני, גם חוסר הביטחון שלהם זועק "בשר טרי". מאות אנשים שחשבו כמוני שלימודי התואר הולכים להיות נחמדים, אבל באותו רגע הם רק הסתכלו מסביב, פתחו עיניים גדולות, וניסו למצוא לפחות מישהו אחד מוכר.

מהר מאוד הבנתי שהאקדמיה היא לא מה שחשבתי. אף אחד לא התרגש מהגעתנו. המרצים נכנסו לאולם כאילו אנחנו מבלים פה כבר כמה שנים, והחלו להמטיר עלינו כמות בלתי סבירה של חומר קריאה ועבודות. כנראה שמישהו שם בפקולטה משוכנע שיש 48 שעות ביממה. העומס מטורף. המוח שלי לא מסוגל להכיל את כל המאמרים, החוקים ופסקי הדין שאני צריכה לקרוא. המילים קופצות לי מהמחשב, האותיות מתבלבלות.

יום אחד של שהייה בין כותלי האוניברסיטה גרם לי להיזכר איך אני מסוגלת לשתות 10 כוסות קפה ביום, איך אפשר לעבור יום שלם בלי ממש לאכול, איך השוקולד הופך לחברו הטוב ביותר של האדם ואיך העיניים שלי נהיות אדומות כשאני לא ישנה מספיק.

עכשיו הכל יותר רגוע. אלפי הסיכומים שזרמו אליי גורמים לי לחשוב שאם אני רק רוצה, אני יכולה להעביר את הלימודים האלה בשינה עמוקה. אפילו יש לי כבר כמה חברים חדשים, אני מזהה אנשים במסדרון (חלקם זוכים להנהון לאות שלום) וידועים לי מיקומי הכיתות שלי. אם לא יקרה שום דבר, עוד קצת פחות מחמש שנים גם האמא הפולנייה שלי תהיה מרוצה, כשאהפוך לעוד עורכת דין.