עכשיו תורי לעמוד בתור

שנה שניה. הדבר החיובי היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא שלפחות השנה הראשונה באמת נגמרה. אחרי נסיעה בת 20 דקות בקו 25 כשאני דבוקה לגבו המיוזע של סטודנט מהפקולטה למדעים מדויקים (איך אני יודעת שהוא ממדעים מדויקים? אני פשוט יודעת...), אני מגיעה לשער של האוניברסיטה, לא לפני שאני מצליחה לתמרן במקצועיות בין שלל הדיילים של כל בנק בישראל, כולל הבנק למסחר, שרוצים לתת לי מסגרת אשראי מטורפת רק בשביל שהמינוס שלי יוכל למצוא אצלם בית חם.

המאבטח בשער נובר לי בתיק. "מה זה? מחשב?" הוא שואל בשיא הרצינות, תוך שהוא מצביע על הלפטופ שלי. "לא. זאת פודרייה ממש ממש גדולה. אני פשוט נורא בעניין של טיפוח...".

אני פוסעת דרך שערי (הצדק?) של הפקולטה למשפטים. שיעור ראשון, דיני משפחה. הדבר הראשון שמתברר – המרצה עדיין על שעון קיץ. משחרר אותנו להפסקה של 15 דקות ברבע לאחת עשרה ומצווה עלינו לחזור ב-12.

הזדמנות פז לפקוד את דוכניו של פסטיבל הבירוקרטיה המתקיים על מדשאות הקמפוס בחסות אגודת הסטודנטים. ההיצע רב, האפשרויות כמעט בלתי מוגבלות – קרוב ל-20 תורים שונים, בהם אני יכולה לעמוד פרק זמן הנע בין 10 דקות ל-5 שעות על מנת לשמוע ש"לא, אני לא זכאית להנחה בארנונה, החוב שלי לביטוח הלאומי עומד על למעלה מאלפיים שקלים טבין ותקילין ושנגמר הפלסטיק של הלמינציה לכרטיס החופשי-חודשי המוזל בדיוק כשהגיע תורי".

אבל אל דאגה. הספקתי לפחות להצטלם עבור הכרטיס ויש מצב טוב שאם הנהג יעיף מבט בתמונה שבסופו של דבר (אי"ה) תתנוסס על החופשי-חודשי שלי, הוא יבצע עלי נוהל מעצר חשוד כי יצאתי דומה באופן מחשיד לחנאן עשראווי. מזל שאני בקיאה בזכויות עצירים.... שמישהו יתקשר לאביגדור פלדמן.