כיפה אדומה קטנה ותמימה מול מגדל השן

"למה יש לך עיניים כל כך גדולות?", שאלתי את האוניברסיטה כשקיבלתי את פנקס התשלומים. "נו מה, כדי לספק את הרמה הגבוהה ביותר של מחקר והוראה", היא ענתה לי. "ולמה לך יש שיניים כל כך חדות?" שאלתי את הפקולטה למשפטים, והיא אמרה לי שהיא מנסה להכשיר את המשפטנים המשובחים בארץ.

התשובות נראו לי די אמינות, אז הסרתי את הכיפה האדומה שלי, נכנסתי פנימה, ונטרפתי. בשבוע הראשון לא נרשמו נפגעים, אבל נספרו שלוש עבודות הגשה, עשרות פסקי דין ו-2 קטעי קריאה ארוכים באנגלית צפופה, שגורמים לי להצטער שהתחייבתי לכתוב את הטור הזה ולבזבז זמן למידה יקר. שורה של אס-אמ-אסים נשלחה לחברים, והודיעה שאני מבטלת הכל ונכנסת לבידוד.

אני עוד אחת מתלמידי שנה א' המשקשקים במסדרונות. נושאים ערימות דפים, מגמגמים מול הספרנית, מנסים להבין איך הכיתות בבניין הזה מסודרות ומה בדיוק עושים במזכירות.

השבוע הזה הציף את המוח שלי בפלאשבקים קשים. חשבתי שבתיכון הייתי טובה בללמוד, ומסתבר שרק דמיינתי. פתאום נזכרתי כמה חזקה הנטייה שלי להירדם בשיעורים. כמה קשה לשבת ולהתרכז בטקסטים ארוכים בשפה גבוהה. כמה האנגלית שלי הידרדרה. נזכרתי שתקופת התיכון הייתה מלאה ברביצה אינסופית על הדשא, גן עדן של שיעורים חופשיים והברזות לים. היו זמנים.

אומרים שמאוחר יותר גם האוניברסיטה תהיה כזאת. שאני אלמד להבריז משיעורים, מה לקרוא ומה לא לקרוא, אלמד לשלוח מייל למרצים, אקדח חורים בשיניים החדות של הפקולטה ואפסיק לרעוד מפחד. אני אופטימית. בינתיים אני מצליחה לנצח על שיעורי הבית ביד רמה (ובלי שינה), מתרגלת לאט לאט ומתרגשת פחות. אני עוד צריכה לתפוס ביטחון, אבל לא יותר מדי, אחרת הטור הבא יפתח ככה:

-"למה יש לך אוזניים כל כך גדולות?" שאלתי את המרצה, והועליתי לוועדת משמעת.