בדרך למטה

כשליברמן יהיה ראש הממשלה, זה לא יעזור לאף-אחד שיהיה "תיק לענייני-ערבים". על-פי הצעת החוק לשינוי שיטת המשטר שמציעה "ישראל ביתנו", ראש הממשלה יוכל "לקבוע את משרדי הממשלה וכן לאחד משרדים, לחלקם, לבטלם ולהקים משרדים חדשים" לפי ראות עיניו. לאחר מעשה, הוא יתבקש להודיע לכנסת. כלומר, בוקר אחד הוא יבוא לכנסת, בה אף אחד מן היושבים לא ישב גם בממשלה, ויגיד: חמודים, היום התאים לי לאחד את משרד איכות הסביבה עם משרד המסחר והתעשייה ולבטל את משרד החינוך. הכנסת תוכל לדון בכך במזנון על קפה ועוגה, ולנסח מכתבים נזעמים לעיתון.

במושב החורף הבא של בית-הנבחרים המתמוטט (כלומר, עוד לפני שיבחר לראשות הממשלה), ליברמן יסיים את הפיכת המשטר השקטה שלו. לכן, זה גם לא כל-כך ישנה מי יעמוד בראש וועדות הכנסת, כי לעבודה פרלמנטרית תהיה מעט מאד משמעות. אם למשל, הכנסת לא תאשר את הצעת התקציב של המומחה עד יומה האחרון של שנת הכספים, היא תפוזר; אם לראש-הממשלה בא על איזו מלחמה קטנה, וועדת החוץ והביטחון של הכנסת תקבל מכתב הזמנה להשקה. בדיעבד, בדיעבד. תקנות לשעת-חירום? אין בעיה, הוא יתקין. כי ראש-הממשלה הבא עלינו לטובה, הוא, בניסוחה העדין של "ישראל ביתנו": "הרשות המבצעת של המדינה".

מפלגת העבודה נזכרת רק בתקופת בחירות שמה שמביא קולות זו מנהיגות. מנהיגות זו אלטרנטיבה. כל מי שעוסק בשיווק יודע שכדי שמוצר ימכור, קודם-כל הצרכנים צריכים לדעת שזה קיים – כדי שזה יהיה קיים בתודעה הצרכנית, כדאי מאד שזה לא יראה בדיוק כמו כל המוצרים האחרים על המדף, רק טיפה יותר מצ'וקמק. במילים אחרות – כדאי מאד שזה יהיה נבדל ויראה טוב. כדי שמפלגת העבודה תצליח לשכנע את הבוחרים שוב להצביע לה, הבוחרים צריכים לדעת מי היא ומה היא, ומה היתרון היחסי שלה. וזה כבר ממש לא פשוט – היא אמרה על עצמה שהיא רוצה לקדם את התהליך המדיני ויצאה רק למבצעים צבאיים; היא הבטיחה אג'נדה חברתית ולא השקיעה שמינית מהאנרגיה שהזרימה לפרשת ליברמן במאבק למען תיק הרווחה שעשה פוף ונעלם (והדבר האחרון שמשדרת ההתקמבקות המהוססת שלו עכשיו זו דאגה לענייני הרווחה).

כדי לשכנע את הבוחרים שלמרות כל זאת יש איזשהו טעם לתרום לה פתק, מפלגת העבודה צריכה לשקם את אמון הבוחרים. מה שהבוחרים רוצים זו אמינות. הם רוצים מוצר שהוא מה שהוא אומר שהוא. שיש לו עקרונות, שהריבונות של האזרחים באמצעות הכנסת יקרה בעיניו יותר מכיסא סגן שר הביטחון. שהוא עומד מאחורי משהו, שיש לו אומץ להיאבק על זה, גם אם המחיר הוא לשבת באופוזיציה. הדבר הכי טוב שמפלגת העבודה יכלה לעשות כדי להציל את תוצאות הבחירות הקרובות זה להגיד – אנחנו עם ליברמן לא יושבים. אנחנו מאמינים במשהו וליברמן חותר להשיג ההפך, ולכן זה פשוט לא נדבק. הדבר הכי גרוע שהיא יכלה לעשות, זה להישאר בממשלה עם ליברמן. בזיכרון הציבורי תישאר רק רשימת הכישלונות. בבחירות הבאות אף אחד לא יחשוב לייחס את הכישלונות האלו לליברמן – הוא לא ישב בממשלה בזמן המלחמה. "העבודה" תחטוף לא רק על המחדלים שלה, אלא גם על אלו של "קדימה" ו"ישראל ביתנו".

הגיע הזמן שבעבודה יבינו – בבחירות הבאות המוצר היחידי שיהיה לכם זה להיות נגד ליברמן. זהו רגע נדיר ומבורך בו השיקולים הפוליטיים הצרים והאחריות הלאומית נפגשים, וזה עדיין לא מאוחר מדי, למרות כותרות העיתונים של הבוקר. יש לכם את כל סוף השבוע לחשוב על-כך שוב. זה שיקול מפלגתי וגם קבלה שתוכל לשרת מתמודדים לפריימריס בתוך המפלגה. אופיר פינס צוטט שלשום כאומר: "אני לא רוצה לחשוב מה רבין היה אומר עלינו... עוד יעשו עלינו סדרת טלוויזיה – הישרדות". הישרדות? ניחא. היגיון פוליטי בריא זה דבר שמצביעים עוד יכולים לגייס מידה מסוימת של סובלנות עבורו. לנסות להישאר בממשלה בכל מחיר – לזה לא קוראים הישרדות אלא התאבדות.

* הכותבת היא חברה בקואליציית נשים לשלום.