לא רק קלגסבלד אשם

עורך הדין דורי קלגסבלד נידון ל-15 חודשי מאסר בפועל ו-15 חודשים על תנאי ונקנס ב-10,000 שקלים ורשיונו נפסל לעשר שנים. סיפור התאונה הקשה בה נהרגו צעירה ובנה, שנסעו ברכב פונטו קטן ונקלעו לתאונה שנגרמה בשל רשלנות של עו“ד בכיר וידוע שנהג בג‘יפ שחור גדול, הוא אלגוריה מקאברית על פערי המעמדות הקטלניים בישראל.

אני מניח שאם קלגסבלד היה נוהג ברכב יוקרתי שאינו רכב שטח, יבגניה וארתור היו עדין איתנו. לכן אני די תמה שהעיסוק התקשורתי בתאונה זו הופנה לניסיון רדיפה ומניעת התחמקות של העו“ד המקושר מעונש ראוי. לטעמי יש כאן פיספוס. תאונת דרכים זו אינה רק רשלנות נקודתית של הנהג, אלא כשל מתמשך של החברה הישראלית, שאם לא יטופל יכול לגרום להרוגים רבים נוספים.

אולי לאחר שליחתו לכלא של קלגסבלד, הגיע הזמן להעמיד לדין את החברה הישראלית? האשמה: התמכרות כמעט טוטלית לתרבות רכבי השטח הקטלנית והמזיקה.

בשנים האחרונות, כל מי שנוסע בכבישי ישראל ודאי ראה שיותר ויותר מכוניות שנוסעות בכבישים הו בעצם רכבים משוריינים שהולכים וגדלים, תופעה שאני קורא לה "מירוץ חימוש על הכבישים". רכב שטח, שלפני 15 שנה היה נחלתם של כמה משוגעים לדבר, הפך עם השנים לרכב פופולארי מאוד. זה לא בגלל שכבישי ישראל חזרו אחורה בזמן והפכו למלאי מהמורות ולא בגלל שפתאום נוספו לישראל מיליוני דונמים של שטחים פראיים שרק רכב שטח יכול לצלוח אותם. העובדה היא, שכבישי ישראל משתפרים מתרחבים ונמתחים לאורך ישראל, אפילו בצורה מופרזת, ובמשך העשור האחרון ישראל איבדה מאות אלפי דונמים של שטחים פתוחים לטובת בטון ואספלט.

נשאלת השאלה למה אדם צריך לנסוע על רכב משוריין לקניות בסופרמרקט, או לסרט בקולנוע? התשובה היא פרוזאית ועצובה. האדים הרעילים של חוליי התרבות האמריקאית החלו לזרום אלינו לפני שנים והפכו היום לשיטפון והרעילו את החברה הישראלית, שפעם הסולידאריות והצניעות, יחד עם הבוטות, היו ממאפייניה המרכזיים.

התרבות האמריקאית הראוותנית, הדורסנית, המנוכרת והמזויפת, הפכה לחלק מרכזי מאיתנו ורכבי השטח הם אולי הביטוי המוחשי והקטלני ביותר של תרבות זו. רבים מן האנשים קונים רכבי שטח לא בשל צורך אמיתי, אל בשל רצון להתבלט. מקבלים עוד חצי מטר גובה, כך שבפקק במקום לראות את הסטיקרים רק של המכונית שלפניך אפשר לראות גם את הסטיקרים של 10 מכוניות לפניך.

אני משער שחוץ מעניין הסטטוס וניקור העיניים, מסתתר כאן גם שיקול בטיחותי כביכול. אפשר להגיד שבפני קונה רכב השטח עומדת דילמה של חיים ומוות. הבחירה היא בין לצאת בפציעות קלות בתאונה שמעורבים בה שני רכבים רגילים, לבין הרצון שבמקרה של תאונה דומה קונה רכב השטח ייצא ממנו כשהוא מנער מעליו את האבק ולא באמת חשוב מה יקרה ברכב השני לפשוטי הכביש. קונה רכב השטח מעדיף שב“קרב“ עם מכונית של פשוטי הכביש אגזוזו המשוריין והכבד יהיה על העליונה, גם במחיר חייהם של פשוטי הכביש.

לצערי, באופן פרדוכסלי, התאונה הזאת כנראה מאוששת את השיקול הבטיחותי ולכן אנו צפויים להתפשטות מגיפת רכבי השטח. לטעמי, כל אלו שקונים רכב שטח אבל לא באמת זקוקים לו, הם אנשים אכזריים ומנוכרים שלא חסים על חיי. כאזרח אני מצפה מן המדינה שכן תחוס על חיי, וכמו שהיא מגבילה רכבים כבדים אחרים, היא תגביל את רכבי השטח.

אין שום סיבה שנהגים על משאיות, אוטובוסים ואופנועים כבדים יחייבו ברישיון מיוחד, אבל נהגים בכלי משחית כמו רכב שטח יהיו פתורים אפילו מקורס נהיגה ייעודי. השר מופז מראה סימנים שהוא לא אחד משרי המחמד של יבואני ויצרני הרכב. אולי כמו שהוא מתכוון להוציא את הכלים החקלאיים (הקרויים טרקטורוני המשא) מרחובות הערים, הוא ייסד קטגוריה לרכבי השטח ויחייב את נהגיהם ברישיון מיוחד.

* הכותב הוא פעיל סביבתי וחבר בהנהגת מפלגת הירוקים.