אולי נבטל כבר את חוק השבות?

אמש התבשרנו, על פי נתונים שהוצגו בוועדת הקליטה של הכנסת, שכ-7.5% מהעולים החדשים ירדו מהארץ בשלב זה או אחר, פי חמישה משיעור היורדים ילידי הארץ. בעולמנו ההולך ומצטמק, בו "חברת הגירה" הופך להיות שם גנרי לאוכלוסיית העולם המערבי בכללותה, אין הדבר צריך לגרום לרעש או לתדהמה. הגבולות בעולם המערבי הופכים אט-אט למטושטשים, והלאומיות, ועל אחת כמה וכמה המושגים מעלי האבק והשחוקים כגון "אדמה", "ארץ" ו"מולדת", נעשו מטבע שקל מאד להמירו באשנבי ה-CHANGE הפזורים ברחובות ניכר.

גם אי אפשר לתמוה על החלטתם של העולים. הם ברחו לכאן ממקומות גרועים יותר, בתקווה לעיר מקלט וגילו אדמה חרוכה ומעלה עשן. ישראל הייתה עליית מדרגה מרוסיה הקומוניסטית, או אתיופיה הנחשלת והדרך לאירופה המשגשגת או לארץ האפשרויות הבלתי נגמרות - ארה"ב, תהווה עליית מדרגה נוספת.

בעולם שבו הגבולות מטושטשים, האינדיבידואל, ובוודאי זה שבילה כאן חמש, עשר, או חמש עשרה שנה בלבד ולא שלח שורשים לקרקע הלאומית, יחפש תמיד את המקום הטוב ביותר כלכלית ותו לא. ואכן, בדיון ועדת הקליטה צוין שרוב היורדים לא עושים זאת מפחד המלחמה אלא מפחד העוני. זו הסיבה שהם עלו לכאן, וזו העילה לעזיבתם.

השאלה הנשאלת היא האם ישראל יכולה להרשות לעצמה להיות תחנת מעבר עבור אלה שמחפשים עתיד טוב יותר ומצד שני, מה יכולה להרוויח המדינה הקטנה והענייה הזו מביטול הכנסת האורחים המוגזמת הידועה בשם "חוק השבות". אותו חוק שנועד להיות קרנות המזבח של היהודים הנרדפים ברחבי העולם אחרי מלחמת העולם השנייה, הפך להיות כרטיס כניסה מרופד ושמנמן לעניי הקהילה היהודית, ואינו נושא עימו שום חובה כמעט. ראוי לציין שעדיין, מרבית העולים נשארים בארץ ואסור לשפוט ציבור שלם בשל פחות מעשירית ממנו. חשוב גם לזכור שירידה מהארץ כבר אינה אות קלון, וההתבטאות האומללה של רבין על "נפולת של נמושות", אינה מתאימה עוד למציאות של כפר גלובלי.

עם זאת, אף שאסור להקל בדבר ראש ולבטל את החוק בהינד עפעף, כדאי מאד לפחות להקדיש מחשבה לחסרונותיו וליתרונותיו ולבחון שינוי דרסטי שלו, לכל הפחות. ליהודי הגולה היו כמעט שישים שנה לשקול את רגשותיהם העמוקים כלפי האדמה היהודית הקדושה של ארץ ישראל. הם הפכו בדבר לכאן ולכאן והחליטו להישאר במקומם למרות האנטישמיות והסכנה. בתחילת האלף סערה הארץ נוכח גל עליה מארגנטינה, שקיבל עידוד ממשלתי רוחני וכלכלי בשעה של מצוקה כלכלית נוראה (שטרם חלפה) ושל משבר לאומי (שאף הוא טרם חלף ואף התגבר). פליטי ארגנטינה לא ברחו מארצם בשנות השישים, בשיאו של גל אנטישמי עקב חטיפתו של אייכמן, בתקופת רדיפות היהודים בחסות החונטה הצבאית בארגנטינה של סוף שנות השבעים או בשנות התשעים, עם התפרצותן של התקפות על מוסדות יהודיים. הם עלו דווקא בשנות האלפיים, בשל משבר כלכלי חמור. זו לא צריכה להיות הסיבה לעליה ארצה, כיוון שעתה מוכח, שבשעת משבר פה, יפנו אותם עולים כתף קרה לישראל בדיוק כפי שהפנו אותה למולדתם הראשונה.

מנגד, היתרונות של ביטול חוק השבות מהממים כמעט: מלבד התמורה הברורה של קיצוץ ההטבות האוטומטיות ליהודים שמוכנים לחלוק עימנו את אותו אוויר, אפשר יהיה לנפנף בהקשחת חוקי ההגירה היהודית לישראל בפני הפלסטינים, שמתקוממים, בצדק מסוים, על קיומו של חוק כזה בעוד שסוגית הפליטים נדחית על הסף בכל דיון. אם רק יושביה הנוכחיים של ישראל הם תושביה, הדבר נכון לגבי ערביה ויהודיה כאחד, אפשר יהיה לומר להם סוף סוף. בכך יבוא הקץ לטיעון האיום הדמוגרפי שתומכיו של החוק שולפים כאס מנצח מכיסו של שחקן הפוקר. הפסקת הייבוא של עניי העולם לביתנו אף תחזק את טיעון הנגד לאיום הדמוגרפי כיוון שתקל על החיים כאן ותאפשר לזוגות צעירים להביא 3-4 ילדים לעולם במקום 1-2.

אולי, במסגרת אותו דיל, ייסגר המוסד המביך של ה"בונד", שמהווה את הקצה השני והבעייתי לא פחות של החיבור של ישראל עם יהודי העולם, עם מסורת השנור מעשירי הקהילה היהודית. כך תופסק ההתערבות השערורייתית של יהודי אמריקה האמידים במתרחש במישור המדיני הישראלי. במסגרת אותו שינוי דרסטי, אפשר לכלול תחת אותה מטריה את הצברים היורדים שלא על מנת לחזור. מדינת ישראל לאזרחיה וחסל, לטוב ולרע.

אפשר, ואף רצוי, להשאיר תיקון לחוק שיאפשר את עלייתם של יהודים הנמצאים בסכנת קיום עקב מאורעות אנטישמיים. יהודים אלה, אפשר להניח, יגיעו עם מטען כלכלי מוצק בהרבה, ולא יזדקקו להתרפסות של ישראל בדמות מענקי עליה, מענקי "התארגנות", פטור מארנונה ושאר טובין שמחלקים היום בעוד 25% מאזרחי ישראל נמצאים מתחת לקו העוני, כשיותר מחצי מהם נמצאים בתוך מעגל העבודה. כך תשתמר משמעותו המקורית של חוק השבות, ותופסק השפעתו המזיקה. ראוי שרעיונות אלו יבוא לביטוי בשיקוליהם של מנסחי החוקים אצלנו.