לפני שאתם רצים למשטר נשיאותי

המשטר בישראל נמצא במשבר מתמשך, המתאפיין בחילופים תכופים של ממשלות ושל שרים ובעלי תפקידים אחרים, וכמובן - בבחירות כלליות לעתים קרובות מדי. על רקע זה צצות כפטריות לאחר הגשם הצעות לשינוי שיטת הממשל. ריבוי ההצעות הוא עצמו אמור להוות תמרור אזהרה מפניהן. רובן ככולן נזרקות לחלל עולמנו ללא מחשבה יסודית על תוכנן ועל משמעויותיהן לטווח הקצר ולטווח הארוך, והאם יש בכוחן לפתור את החוליים שבגללן הן מוצעות.

הדיון הציבורי בהצעות השונות מתייחס לכותרת בלבד – שינוי שיטת המשטר – בלי להתעמק בתוכן העומד מאחורי הכותרת, שהוא שונה מאד מהצעה להצעה. מכאן שהדיון בהצעות שטחי ובלתי רציני, ואימוץ הצעה כלשהי בנסיבות כאלה הוא פסול ומסוכן. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים כאשר ההצעות מועלות בהקשר שהוא מנותק מתוכנן, למשל בהקשר של משא ומתן קואליציוני כלשהו, במקום בהקשר הענייני של חיפוש פתרון אמיתי לתחלואי המשטר.

המשטר הדמוקרטי-הפרלמנטרי בישראל הוא סביר באופן בסיסי, ואינו זקוק למהפכות, או לתרופות אליל. בנסיבות אלה יש חשיבות עצומה לזהירות ולהדרגתיות בביצוע שינויים. הליכה של עקב בצד אגודל, בצעדים קטנים והפיכים יכולה להתגלות כדרך נבונה בהרבה מן הדרך המהפכנית ועתירת הסיכונים. כך, לדוגמא, העלאת אחוז החסימה ל- 5-6% יכולה לצמצם את כמות המפלגות, להביא לאיחוד של הקטנות מביניהן, וכך לתרום ליציבות המערכת הפוליטית.

תיקון מתבקש נוסף הוא השבת הבלמים והאיזונים בין שלש רשויות השלטון. בימים האחרונים עוסקים הרבה בחשש שמא הרצון לחזק את תפקיד ראש הממשלה ולהפחית את תלותו ברשות המחוקקת עלול להביא לקיצוניות הפוכה, כלומר ראש חזק מדי לרשות המבצעת, מצב שיסכן את הדמוקרטיה בישראל. אבל, בדיון זה נוטים לשכוח שהאיזון החשוב בין הרשויות הופר בכיוון של התחזקות מוגזמת של הרשות השופטת בהשוואה לשתי הרשויות האחרות. הכהונה הממושכת והאופי הדומיננטי של הנשיא היוצא של בית המשפט העליון גרמו לכך שהרשות השופטת נעשתה מעורבת מדי בתחומי פעילות שבאופן טבעי והגיוני צריכים להיות נתונים לטיפול הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. טוב תעשה הנשיאה החדשה של בית המשפט העליון אם תוותר על מקצת העוצמה שנצברה בידי הרשות השופטת.

בין אמצעי הזהירות: כדי לנטרל את החשש שמא שינוי משטרי נובע מגחמות ומצרכים אישיים של אדם כלשהו, או מאינטרסים מגזריים של מפלגה כלשהי, כל שינוי שיוחלט עליו צריך להיות מיושם לא בבחירות הבאות, אלא באלו שאחריהן.

תנאי הכרחי לדיון ולהחלטה על כל יוזמה לשינוי שיטת הממשל הוא הערכה מראש של הסיכונים הכרוכים בה, לטווח הקצר והארוך. למרבה הצער, כלל בסיסי זה שהוא מובן מאליו ומחויב המציאות בכל תהליך של פיתוח וייצור, אינו ננקט בנושאים גורליים הרבה יותר לקיומנו: מלחמה ושלום, או שיטת הממשל. כך יצאה ישראל ללא הערכת סיכונים וללא מחשבה והכנה מספיקות ל"תהליך השלום" שהוביל – כצפוי מראש – למלחמת אוסלו, וכך יצאה למלחמת לבנון השנייה. תהליך הפקת הלקחים שעל ישראל לבצע חייב להביא לכך שיימנע ביצועם של מהלכים גורליים כאלה ללא הערכת סיכונים מקדימה ויסודית. אילו היתה מתבצעת הערכה כזו לא היינו מצויים בפיאסקו הנובע משתי הרפתקאות אלה.