תרגיע, תרגיע

אין לי שום ספק שהייתי שונאת את מיוז בכל מקרה, אבל לצערי נפל בחלקי המזל הרע לשמוע את התקליט החדש שלהם, “Origin of Symmetry” (אם.סי.איי) מיד אחרי ששמעתי את התקליט החדש, היפה והעדין, של ספרקלהורס, וזאת כבר ממש התעללות.

שלא יהיו פה אי הבנות, התקליט החדש של מיוז הוא היצירה הכי בומבסטית, מלודרמטית, יומרנית, נפוחה, תיאטרלית ומלאת פאתוס ששמעתי מימי. לידו לורנס אוליבייה ב"המלך ליר" נשמע כמו יצפאן, לידו רדיוהד (הלהקה שהכי דומה למיוז ועם זאת מאוד רגועה לעומתה) נשמעים כמו השוונג של הפיתה. אני מודעת לזה שיש אנשים שלא אוהבים אנדרסטייטמנטים ושמעוניינים שהסטייטמנטים שלהם יצעקו להם בתוך האוזן בכל הכוח. לאותם אנשים מיוז ודאי יסבו הרבה מאוד אושר ולהם הייתי ממליצה לקפוץ על המציאה מהר כי אין עוד הרבה להקות שמגיעות לכאלה גבהים.

קול הפלצטו של מאט בלמי, הסולן של השלישיה, מביע כל כך הרבה חרדה וייסורים שהבחור נשמע כאילו תפסתם אותו באמצע עינויי תופת בשבי הטורקי. והמוזיקה, שמשלבת כל מה שהיא רק יכולה, החל בבריט-רוק עם סאונדים אלקטרוניים וריפים של מטאל עד מוזיקה קלאסית עם קורטוב של קווין, הופכת לאופרת-רוק-מתקדם מתישה ומורטת עצבים. נראה שמישהו פה השתדל טיפה יותר מדי. תיקון טעות: נראה שמישהו פה השתדל הרבה יותר מדי.

אני שומעת שיר ועוד שיר ועוד שיר ובקושי מחזיקה מעמד. בשיר מספר שבע, "מייקרו קאטס", בלמי מתחיל ליילל מילים כמו "ידיים אדומות מאשמה, מגאפון זועק את שמי, יבבות של מישהו שהייתי אמור לאהוב, נשמות בוכות מעל" בקול האופראי הכי הכי גבוה שהוא רק מסוגל להגיע אליו. אם ככה הוא נשמע בשנים היפות ביותר של חייו, אני לא רוצה לשמוע איך אמא שלו נשמעה כשהיא ילדה את הממזר. אני מכריחה את עצמי להמשיך להאזין לשארית הדיסק, אבל בנקודה הזאת אני כבר באמת לא יכולה לעשות כלום חוץ מלפנטז שבארי ווייט יגיע לאולפן, ייגש למאט הזה, ויוריד לו כאפה נאה.