יש נורמליות בירושלים

במקום שבו גדלנו, ממש כמו בכל הקלישאות, כולם הכירו את כולם, אנשים אמרו שלום ברחוב והשאירו את הדלת פתוחה גם כשנסעו לעשות שבת בעיר הגדולה. אפילו את האופניים היינו זורקים מתחת לבית במקום להעלות אותם לקומה שלישית ולהכניס אותם לדירה הצפופה.

יום אחד גנבו לחבר שלנו גבריאל את האופניים. אף אחד לא האמין שבמקום כמו שלנו מישהו יגנוב. זה היה חייב להיות מישהו זר כי מה יעשה מישהו אצלנו עם אופניים שהם לא שלו? לנסוע עליהם הוא לא יכול כי כולם ייראו. היחידה שראתה בזה סימן חיובי הייתה אמא שלנו, שאמרה שכמו שהרצל אמר, ברגע שיש במדינה גנב עברי וזונה עברייה (כאן תמיד היינו מתפקעים מתחת לשפמפם) סימן שהפכנו למדינה ככל המדינות. וברגע שגנבו למישהו אופניים כנראה שאנחנו מתחילים להיות עיר נורמלית.

וככה כל לילה, כשהיינו יורדים בחצות לחצר אחרי שההורים היו נרדמים כדי לעשות סיבוב על האופניים שגנבנו לגבריאל, ואחד מאיתנו היה מקבל קצת רגשי אשמה (לפעמים היינו שומעים אותו בוכה בלילה) - השני היה מזכיר שאמא אמרה שאנחנו בסך הכול תורמים לנורמליזציה של היישוב שלנו.

למה אנחנו מספרים לכם את זה? קודם כל הזדמנות להתנצל בפני גבריאל, וחוץ מזה, אחרי שאכלנו ב'זוני' הירושלמית, אמרנו לעצמנו, וואלה, ירושלים נהייתה נורמלית. עם מסעדות טובות אבל לא בהכרח מופע ראווה קולינרי. מסעדות שיודעות לגבות מחיר על איכות אבל לא בהכרח שודדות אותך ובעיקר, אתה לא מרגיש אלפיים שנות היסטוריה ותסביכים נושפים עליך מאחור כשאתה לועס, אלא סתם סבבה של מקום שהיה יכול להיות בדיוק באותה מידה איפשהו בתל אביב.

העיצוב נקי, רצפת עץ, השולחנות-כסאות-מפיות-סכו"ם - מאוד מזכירים את ה'קופי בר', והאווירה לגמרי נעימה ומזמינה.
ראשונות טעמנו שלוש, ונתחיל בהכי מגניבה: סלט שורשים (פסים פסים של גזר, צנון, סלק ושורש סלרי - כולם רעננים, בלתי מבושלים בעליל ופריכים מאוד - 43 ש"ח). הכול היה מבושם בשמן אגוזים וכבונוס היו שם כמה חתיכות של גבינת גורגונזולה שמנה ועצבנית. כל העסק היה מלא אופי, קראנצ'יות וסטייל.

ניסינו גם שרימפס בחמאה ולימונים כבושים (39 ¤). הלימונים בהחלט נתנו אופי לכל העסק וגם הדגימו יצירתיות ואורגינליות. בסך הכל מנה ממש בסדר, אבל אולי בגלל האוויר הירושלמי כל העניין לא המריא.
הראשונה השלישית, טורטליני כבדי עוף (29 ¤), הייתה משובחת. נתחיל מזה שהיה משהו במתיקות ובנימוחות של המילוי שגרם לנו להתבלבל לרגע ולחשוב שאולי מדובר בכבד אווז. הטורטליני שמסביב היו אלדנטה כנדרש והיה בכל העסק משהו סוכרייתי ומתגמל. אתה מפצח עם השיניים את הפסטה ומקבל את הבונוס בגדול. הנה התפייטנו יותר מדי, אז רק נזכיר שיש לחם שהם אופים במקום שהוא מאוד טרי וטעים, ונעבור הלאה.

למנות עיקריות טעמנו שתיים: סטייק פילה בתחמיץ ורוטב מח עצם על פטריית פורטבלו (93 ¤) ופילה דניס צלוי ביוגורט עזים ותרד (73 ש"ח). הסטייק, טעים בהחלט, היה מעין נתח פילה שהולך לגובה, מין גליל שכזה מהאזור של סוף הנתח כנראה. למרות שהיה בהחלט בסדר אי אפשר להגיד שזה היה בשר שטופל בצורה מדהימה. דווקא פטריית הפורטבלו שספגה מיצי מח עצם, וגם את המיץ של הסטייק, הפכה איכשהו להמשך שלו והייתה בשרנית ומפתה.

הדג היה דג. בזמן האחרון אנחנו מוצאים עוד ועוד מקומות שיודעים לטפל בדגים כמו שצריך. מפולטים כהלכה, מישהו שלף להם את העצמות הקטנות עם פינצטה אם היה צריך וגם צלה אותם בדיוק למידה הנכונה. גם ב'זוני' יודעים את המלאכה. הדג היה בדיוק טוב. רך, עסיסי, לא מיובש ובוודאי שלא עשוי פחות מדי שזאת מין אופנה שאף פעם לא סבלנו ולא הבנו.

למנות אחרונות טעמנו שתיים. אחת הייתה ממש הפתעה ואבן דרך והשנייה הייתה מה שקוראים - הוכחת יכולת. האבן דרך היה הטירמיסו (23 ש"ח). אז נכון שבאיטליה אצל המאמות במסעדות הכפריות מכינים תבנית ונותנים לך מין ריבוע כמו חתיכת עוגה, אבל כאן זה לא איטליה, והגיע הזמן שעם כל רגשי הנחיתות שלנו כלפי האיטלקים, מישהו ישדרג להם את הטירמיסו. זה מה שעשו ב'זוני'. היחס: קרם-ביסקוויטים שופר דרמתית לטובת הקרם, הכול הוגש באלגנטיות בכוס יין גדולה והיה מ-עו-לה.

הגלידה הייתה תוצרת בית ובהחלט טעימה. היה וניל עם הגרגרים השחורים וכל זה, והיה קוקוס עם שבבי קוקוס אמיתיים בפנים. אמרנו הוכחת יכולת, כיוון שבזוני מאוד מתגאים שהם עושים הכל הום-מייד וגלידה ברמה גבוהה זה לא עניין של מה בכך. היה מעולה אבל לא התעלפנו כמו שהתעלפנו מהטירמיסו.

לסיכום חברים, כי אנחנו צריכים גם לחזור לתל אביב, יש ירושלים נורמלית וזה כבר משהו. ורומזים לנו, אגב, ש'זוני' היא לא המקום היחיד בבירה שעונה להגדרה הזאת.

___________________________________________________________
'ZUNI', יואל משה סלומון 15, ירושלים, טל': 02-6257776.
פתוח: כל יום 7:00 עד לקוח אחרון. בעוד כחודש 24 שעות ביממה.