פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בלי רייטינג, עם הרבה גאווה

      גמר בייסבול בין סט. לואיס לדטרויט הוא סיוט לרשת פוקס. זה לא יפריע לאגדות חדשות להיווצר, בסדרה שהחלה בראשון לפנות בוקר

      אוקטובר היא עונה חדשה לגמרי. כמה פעמים חזרנו על הקלישאה הזו, שמייצגת יותר מכל את הפלייאוף בבייסבול. דטרויט טייגרס, סט. לואיס קרדינלס, שתי קבוצות שראו עצמן בפלייאוף כבר ביולי, דעכו באוגוסט וזחלו פנימה בקושי בספטמבר, ייאבקו על הזכות להיקרא "אלופת העולם 2006". זה לא קרה לדטרויט 22 שנים ולסט. לואיס 24. כסף קטן בהתחשב בכך שהוייט סוקס זכו בשנה שעברה אחרי 88 שנות בצורת ולפניהם עשו זאת הרד סוקס אחרי 86 - ובכל זאת, כשאחת הקבוצות הללו תזכה בתואר, זה יהיה מיוחד.

      ברשת פוקס לא ממש חשבו על הסדרה הזו. בניגוד למה שנדמה אולי לאנשי הכרך הגדול, סאבוויי סירייס היא לא משאת נפשם של קברניטי הערוץ. משחק בין ניו יורק יאנקיז למטס היה מעניין את האנשים בחוף המזרחי, אבל מנטרל את שאר אמריקה. כך למשל הסדרה ב-2000 שלה היו שותפות שתי הקבוצות והביאה רייטינג נמוך יחסית של 12.4. אבל סדרה בהשתתפות אחת מהקבוצות של ניו יורק הייתה קלאסית עבורם. אם, למשל, זה היה יאנקיז מול סט. לואיס, אפשר היה לצפות לפחות לרייטינג של 15.8, כמו בסדרה בין הקרדינלס לרד סוקס ב-2004. העונה שעברה הייתה אסון קולוסאלי, כשהסדרה בין שיקגו וייט סוקס ליוסטון אסטרוס זכתה לרייטינג מביך של 11.1 אחוז, הנמוך ביותר מאז החלו למדוד ב-1968.

      ועכשיו נתקעו שם עם הדטרויט טייגרס. קבוצה עם הרבה מסורת בלי טיפת אפיל. זה לא אומר, כמובן, שזו לא תהיה סדרה ענקית.

      איך שגלגל מסתובב

      כדי להסביר את תהפוכות הגורל, כדאי לחזור תחילה ליולי 2002. אז התקיים טרייד משולש בין הניו יורק יאנקיז, אוקלנד אתלטיקס ודטרויט טייגרס. במרכז הטרייד - המגיש הכשרוני של דטרויט, ג'ף וויבר. וויבר, מגיש דומיננטי למרות ששיחק בקבוצה מפסידה, עבר ליאנקיז, שכרגיל רצו חיזוק בדרך לפלייאוף, אותו הבטיחו כבר באוגוסט. ה-ERA שלו (מאזן ריצות החובה הממוצע לתשעה אינינגים אותם הגיש) היה 3.13. בקצת פחות ממחצית עונה ביאנקיז צמח הממוצע ל-4.04. בעונה שלאחר מכן הוא הפך לבדיחה. ה-ERA שלו צמח ל-5.99 והוא נטל חלק רק במשחק פלייאוף אחד - משחק 5 בסדרת הגמר נגד פלורידה, בה נתן הומראן מנצח לאלכס גונזאלס, המארלינס עלו ליתרון 2:3 בסדרה וניצחו במשחק השישי.

      באותו טרייד הועבר טד לילי מהיאנקיז לאוקלנד, יחד עם שני פרוספקטים (שחקנים עתידיים) שלא שווים שום דבר. האתלטיקס נתנו לדטרויט שלושה פרוספקטים - שחקן הבסיס הראשון קרלוס פניה והאינפילדר פרנקלין ג'רמאן. "שמו של השחקן השלישי יימסר מאוחר יותר", נמסר בהודעה. "השחקן השלישי היה המגיש ג'רמי בונדרמן.

      ב-2003 וויבר היה, כאמור, ברוטאלי והתרסק. היאנקיז עלו לפלייאוף אבל לא בנו עליו יותר מדי. מי שעוד עלו לפלייאוף, לראשונה אחרי ארבע שנים, הם הבוסטון רד סוקס. בבוסטון שיחק מגיש בשם טוד ג'ונס, והקבוצה צירפה בטרייד עם פיטסבורג מגיש פותח שחשבה שיסגור לה חור ברוטציה - ג'ף סופאן. כמו מקרה וויבר, גם סופאן עשה רק נזק. הוא לא שובץ כלל בסגל הפלייאוף. ג'ונס כן היה שם, אבל מלבד הופעה זניחה באמצע משחק 6 מול היאנקיז לא עשה יותר מדי.

      ומה קרה להם מאז? וויבר הועבר בטרייד מהיאנקיז לדודג'רס בפתיחת 2004. הוא היה סביר מינוס שם, ובסיום העונה חתם באיינג'לס. באנהיים וויבר היה מזוויע, וספג שתי השפלות גדולות. האחת - אחיו הצעיר, ג'רד, נכנס לרוטציה במקומו וזרק אותו לספסל. השניה - הוא הועבר בטרייד תמורת שחקן מהליגות הנמוכות לסט. לואיס. וזה מגיש שעמד במרכז טרייד עם היאנקיז. בונדרמן פתח ב-2003, העונה המסוייטת של 119 הפסדים לטייגרס, עם 19 הפסדים לעומת שישה נצחונות בלבד. היום מדברים עליו כעל אס פוטנציאלי. סופאן עבר לסט. לואיס ורשם בה הצלחה, בעיקר בפלייאוף. בסדרה האחרונה מול המטס הוא היה אלקטרוני, ורשם ריצת חובה אחת ב-15 אינינגים בהם הגיש. ג'ונס הוא הקלוזר של הטייגרס. בכל פעם שהוא צריך לעלות באינינג התשיעי, הוא עולה. וזה עוד לפני שהזכרנו את קני רוג'רס, לוזר הפלייאוף האולטימטיבי והאיש שהיה נחנק דרך קבע מול הניו יורק יאנקיז, שבפלייאוף הזה הוא כיבוי אורות.

      וכל זאת עוד לפני שהצגנו מישהו שהחיים שלו מעולם לא היו גלגל ענק. הוא תמיד היה יציב, והוא תמיד היה ווינר. כל כך ווינר, שב-2003 הוא לקח את הפלורידה מארלינס לאליפות, ומייד לאחר מכן חתם לארבע שנים בקבוצה הכי גרועה בליגה. איבאן רודריגז הוא אחד מגדולי התופסים בהיסטוריה, אם לא הגדול שבהם, והוא שוב לקח קבוצה שאיש לא חשב שתגיע לשום מקום. "פאדג'" הוא אחת הסיבות המרכזיות לקום בלילה ולראות את הסדרה הזו.

      הנמרים באים

      קבוצה: דטרויט טייגרס

      נוסדה: 1881, כדטרויט וולברינס

      זכיות בוורלד סירייס: 4 (האחרונה ב-1984)

      שחקנים בולטים בהיסטוריה: טיי קוב, האנק גרינברג, סאם קרופורד, ביל דונובן, ג'ורג' מאלין, מיקי קוקריין, דני מקליין, מיקי לוליק, אלן טראמל, ווילי הרננדז.

      סלבריטיס אוהדים: קיד רוק, אמינם, טום סלק

      הטייגרס הפכו לגרסת המייג'ור ליג ל"באד ניוז ברס", סרט הבייסבול הקלאסי מ-1976 על מאמן שיכור שמאמן קבוצת ילדים נוראית בליטל ליג. ב-12 השנים האחרונות הם היו חרפה לספורט האמריקאי, קבוצה שדרך קבע משחקת רע, מגיעה למאזן שלילי של נצחונות בסיום העונה (השיא ב-2000 - 43 נצחונות לעומת 119 הפסדים) והופכת לבית הקברות של הליגה. דטרויט לא יכולה להרשות זאת לעצמה. כאחת מהערים הבודדות בארה"ב שמיוצגת בכל ארבעת ענפי הספורט, יש לה מעצמת הוקי קרח די קבועה, הרד ווינגס, את הפיסטונס בכדורסל, שזכו רק לפני שנתיים באליפות, ואם תרצו גם את קבוצת הנשים בכדורסל, דטרויט שוק, ששולטת ב-WNBA. רק בפוטבול הקבוצה הזו הפכה לבדיחה גדולה יותר מקבוצת הבייסבול, אבל גם שם ידעה עדנה בשנות ה-90, כשהציגה את אחד מגדולי הרצים בהיסטוריה, בארי סנדרס.

      לאורך השנים דטרויט ידעה להציב קבוצת בייסבול טובה. היא הציבה ברשימת האלים של הבייסבול את טיי קוב, שחקן ענק וחרא יותר ענק, ואת האנק גרינברג, מגדולי הספורטאים היהודים בכל הזמנים. ב-1967 פרצו מהומות השחורים בעיר, על רקע אלימות המשטרה. הפרעות היו אלימות במיוחד, עם 43 הרוגים ו-1,200 פצועים. העיר הייתה מפולגת, השנאה הייתה זרועה היטב. באותה שנה לא הצליחו הטייגרס לעלות לוורלד סירייס, למרות מאזן חיובי של 71:91. הקבוצה המשיכה לשחק בעונה שלאחר מכן, כשבמקביל נפערה בור תהומית בין האוכלוסיה השחורה והלבנה בעיר. השנאה איימה להתפרץ שוב, עד לשנה שלאחר מכן. דני מקליין ניצח 31 משחקים כמגיש הפותח, הטייגרס עלו למשחק הגמר, וניצחו שם את סט. לואיס 3:4. היסטוריונים סבורים שהזכייה הזו של הטייגרס היא זו שהחלה באיחוי הקרע בעיר ומנעה אסון גדול יותר.

      השנה הגיע לדטרויט ג'ים לילנד, מאמן שיודע דבר או שניים על לנצח וורלד סירייס (עשה זאת ב-1997). באפריל נוצחה הקבוצה על ידי קליבלנד, ולילנד התפרץ על השחקנים במסיבת עיתונאים. "הסרחנו. וזה לא משהו שלא קרה כאן קודם". השחקנים הבינו את המסר, ששלח אותם עד לוורלד סירייס, למרות שלפלייאוף לא נכנסו בכושר טוב. כי אוקטובר, כבר אמרנו, הוא עונה חדשה.

      פגוש אותי בסט. לואיס

      קבוצה: סט. לואיס קרדינלס

      נוסדה: 1882, כסט. לואיס בראון סטוקינגס

      זכיות בוורלד סירייס: 9 (האחרונה ב-1982)

      שחקנים בולטים בהיסטוריה: דיזי דין, ג'ו מדוויק, פפר מרטין, ליאו דורושר, ג'ו טורה (מאמן הניו יורק יאנקיז), טים מק'קארבר (פרשן הטלוויזיה הבכיר של פוקס), לו ברוק, בוב גיבסון, רוג'ר הורנסבי, סטאן מיוסאל, אוזי סמית', מארק מגווייר.

      סלבריטיס אוהדים: אלוויס פרסלי

      היריבות בין דטרויט לסט. לואיס, כשתי ערים של ספורט, הולכת הרבה שנים לאחור, אבל העמיקה ב-1967, כשקבוצת ההוקי קרח של סט. לואיס בלוז קמה. הבלוז, שמעולם לא זכו בגביע סטנלי, השתרכו תמיד מאחורי הרד ווינגס המפוארים. בבייסבול הסיפור שונה: הקרדינלס תמיד היו דומיננטיים, בעוד הטייגרס, כפי שצויין, הפכו לשבר כלי. מכיוון ששתי הקבוצות משחקות בייסבול בחטיבות שונות, מעולם לא התפתחה יריבות "ישירה" בין השתיים, אבל שתי סדרות פלייאוף בלתי נשכחות היו ביניהן: הגמר של 1934, בו ניצחו הקרדינלס 3:4, והגמר של 1968, אותו לקחו הטייגרס באותה תוצאה, כשמיקי לוליק רושם ניצחון על בוב גיבסון, גדול המגישים השחורים בהיסטוריה, במשחק השביעי.

      האוהדים של הקרדינלס, עיר הבירה של הבירה ("בוש סטדיום" הוא האיצטדיון של אנהאוזר-בוש, חברת הבירות שממוקמת בסט. לואיס ומייצרת, בין היתר, את באדווייזר) מקוטלגים בארה"ב כ"קהל הבייסבול הטוב ביותר בארה"ב". לא רק סקרים רשמיים הצביעו על כך, אפילו אוהדי הרד סוקס, שחגגו אליפות בסט. לואיס ב-2004, העידו. מצד אחד, קבוצת בייסבול עם דרישה עצומה להישגיות, מצד שני קהל מסור ואוהד, בניגוד לערים שהן סירי לחץ כמו ניו יורק, בוסטון ופילדלפיה. סט. לואיס ידעה הרבה רגעים גדולים בהיסטוריה עם תשע אליפויות, ו"השתלטה" גם על תחום התקשורת. ג'ק באק, שליווה את הקבוצה במשך כמעט 50 שנה מ-1954, היה שדר בכיר ברשת CBS, בנו ג'ו הוא היום השדר המוביל של פוקס, ולצידו יפרשן בסדרת הגמר טים מק'קארבר, התופס המצוין משנות ה-60 וה-70.

      הקרדינלס לא הגיעו להישגים משמעותיים מ-1982, אבל עשו כותרות מחודשות ב-1998, כשמארק מגווייר עבר את סמי סוסה משיקגו קאבס, וקבע שיא הומראנס חדש לעונה בודדת - 70. מאז היו הציפורים האדומות בקו עליה, ובשלוש העונות האחרונות זכו באליפות בית המרכז ב-NL.

      המאמן של סט. לואיס מ-1996 הוא טוני לה רוסה. לה רוסה הוא מאמן מצוין, אבל עיקר הביקורת נגדו היא שהוא לא יודע לנצח. ללה רוסה אליפות אחת בלבד עם אוקלנד ב-1989, אולם הוא לא מתויג כווינר, מאחר שהפרשנים סבורים שהיה צריך לקחת עם האתלטיקס הענקיים של אותה תקופה גם את אלה של 1988 ושל 1990. לפני שנתיים העפילו הקרדינלס לוורלד סירייס, שם טואטאו 4:0 על ידי בוסטון. לה רוסה ספג הרבה ביקורות על החלטותיו בסדרה ההיא. ועכשיו יש לו עוד הזדמנות להשיב למבקרים.

      למה לראות?

      תראו, לא נהיה נאיביים. המשחקים מתחילים ב-2:00 לפנות בוקר ורוב הישראלים ממילא לא עוקבים. אבל יש הרבה חובבי בייסבול שמבחינתם העונה הסתיימה בהפסדים של היאנקיז והמטס בפלייאוף. הסדרה הזו מפגישה את שתי הקבוצות שהיו הטובות ביותר באוקטובר, ולפיכך מגיעות בכושר מצוין. לדטרויט יש, על הנייר, יתרון בכל הפרמטרים (לפירוט נרחב - לחצו על לינק המצ'אפים מלמטה), מהגשה ועד התקפה, אבל לסט. לואיס יש את אלברט פוחולס, היהלום הכי נוצץ ב-MLB.

      מה שבולט לעין היא העובדה שהקרדינלס ניצחו את המטס בסדרה בה פוחולס רשם רק הכנסת רץ אחת הביתה. זה כמעט בלתי נתפש, כי הוא האיש שהביא את סט. לואיס לפלייאוף במו מחבטו. וזה, בעצם, המסר העיקרי לסדרה הזו: בבייסבול, בעיקר באוקטובר, הכל יכול לקרות. הולכת להיות סדרה גדולה (דטרויט, בשישה).

      * סייע בהכנת הכתבה: רועי בן עברי