סדרה אחת ודי

כל מי שבחר בדטרויט וסט. לואיס בתחילת הפלייאוף הזה, ירים נא את ידו. דיברו על היאנקיז, על המטס, אבל הקרדינלס והטייגרס נכנסו רע מאוד לאוקטובר.

והנה זה מתחיל בין שבת לראשון – מירוץ המרתון מגיע לקיצו ואחת משתי הקבוצות האלה היא שתגיע לקו הסיום. זה נכון, שתי הקבוצות שהכי קרטעו בסוף העונה הגיעו לוורלד סירייס. וזוהי השנה השנייה ברציפות שבה אנו רואים שלא חשוב איך אתה מסיים את העונה הסדירה, אלא איך אתה משחק במאני טיים. סט. לואיס היא אמנם סיפור טוב, אבל בסוף הסקירה של כל העמדות, ג'ים לילנד והחברה מדטרויט יהיו הסיפור האמיתי.

כל העונה דובר על כך שהרוטציה של דטרויט היא הנקודה החזקה ביותר שלהם, וזה נכון פי כמה בפלייאוף. אפילו קני רוג'רס, שעד העונה היה הדוגמא הקלאסית למגיש מעולה בחלק הראשון של העונה אבל גרוע בחלק השני, ניפץ את כל התאוריות והיה פשוט מעולה. ה-ERA הקבוצתי של דטרויט בפלייאוף עומד על 2.92. המגיש היחידי שאכזב קצת בסיבוב הראשון היה נייט רוברטסון, אבל הוא חזר בגדול בסיבוב השני. הרליברים של דטרויט מהמגישים שזורקים הכי חזק (לא שוורלנדר הפותח זורק חלש) ובינתיים, בלתי ניתנים לעצירה.

מהצד השני, סט. לואיס עומדת עם ההגשה השנייה בטיבה בפלייאוף עם ERA קבוצתי של 2.97. וזה לפני שהאס, כריס "הנגר" קרפנטר הואיל בטובו להיות האס (תפקיד שלקח לו ג'ף סופאן). הבעייה של סט. לואיס, וזו הבעייה שלה כמעט כל העונה, היא הבולפן. הרליברים של טוני לה רוסה מאד לא יציבים, בלשון המעטה. משחק אחד מעולה, משחק הבא 8 ראנס ב-2 אינינגים. נוסיף את הנטייה של הקלוזר הנוכחי (אדם ויינרייט) לחקות את הקלוזר הפצוע (ג'ייסון איזרינגהאוזן), ויש ללה רוסה יותר רולטה רוסית מכל דבר אחר.

יתרון: דטרויט

תופס

לפני 3 עונות שיחק איבאן (פאדג') רודריגז בפלורידה, שזכתה באליפות כשניצחה את היאנקיז. רודריגז היה השחקן המצטיין באותה סדרה, ובפגרה של אותה שנה עבר לדטרויט. הרבה אנשים לא הבינו את המהלך, אבל מסתבר שפאדג' ידע מה הוא עושה. אמנם רודריגז כבר מזמן לא אותו שחקן התקפי שהיה פעם, אבל הוא עדיין מספק את הסחורה ובהגנה הוא מעולה. ויותר מכל, הוא המנהיג של הקבוצה ומנהל את הפיצ'רים הצעירים בצורה מעולה.

בצד של סט. לואיס יש את ידאייר מולינה, משושלת הקאצ'רים של משפחת מולינה. אומרים שבהגנה הוא הכי טוב מבין האחים וזה כנראה נכון. אמנם בעונה הסדירה המספרים ההתקפיים שלו היו מזעזעים, הוא כנראה שמר את עצמו לפלייאוף. יהיה על מולינה הרבה לחץ להמשיך בכושר הנוכחי שלו וחשוב יותר, להרגיע את הרליברים של סט. לואיס. אני מסופק אם יוכל לעמוד במשימה.

יתרון: דטרויט


בסיס ראשון

אין טעם להרחיב את הדיבור, אבל בכל זאת כמה מילים. לדטרויט יש כמה שחקני בסיס ראשון שעושים את המוטל עליהם בצורה סבירה. בסט. לואיס יש את השחקן הכי מושלם שראינו בזמן האחרון. די להתמקד בשורה הסטטיסטית שלו מהפלייאוף. וזו עוד שורה רעה בשביל הנסיך.

יתרון: סט. לואיס


בסיס שני

בשנה שעברה דטרויט עשו טרייד עבור פלסידו פולנקו, שחקן שעד אז היה לא יותר משחקן משלים עבור פילדלפיה, ונתנו לו את תפקיד הפותח. השנה הם קיבלו שחקן יציב, שנותן הגנה טובה עם ממוצעים התקפיים טובים, אם כי ללא כח מתפרץ. בפלייאוף פולנקו ממשיך עם אותו סגנון, אבל ממוצעים משופרים... בהרבה. פולנקו נבחר כשחקן המצטיין של הסיבוב השני על סמך ממוצע אדיר ויכולת להשיג את החבטה החשובה בזמן הקלאץ'. אם סט. לואיס לא תשכיל לפתור את חידת פולנקו, אין להם סיכוי לקחת את הסדרה.

סט. לואיס מסתמכת על רוני בליארד. הוא לא עושה שום דבר יוצא מן הכלל, אבל בפלייאוף הוא עושה מה שצריך. הגנה יציבה והתקפה טובה עם חבטות חשובות מתוזמנות היטב. בינתיים, הוא גרסה קצת פחות משוכללת מפולנקו, אבל יש לו יתרון ביכולת לגנוב בסיסים.

יתרון: תיקו, עם נטייה לדטרויט


בסיס שלישי

ברנדון אינג' הגיע לדטרויט על תקן תופס. בתפקיד הזה הוא היה איום ונורא, גם הגנתית וגם התקפית. עם הגעתו של רודריגז, הפכו את אינג לבסיס שלישי ושם הוא 'בסדר'. לא עושה יותר מדי דברים גדולים אבל גם לא מפשל. מספק את ההגנה הדרושה במקום שנקרא 'הפינה החמה' אבל לא עושה מספיק בהתקפה. אם במהלך העונה הוא לפחות סיפק קצת עוצמה ליד הממוצע גרוע, בפלייאוף הוא לא מצליח לשחזר את זה. הממוצע של אינג' ירד בעוד כמה עשיריות (כמה שזה היה קשה להאמין) ויש לו רק הום ראן אחד ו-3 רצים שהכניס. לא מספיק בעליל.

אם ב'לא מספיק בעליל' עסקינן, הגענו למקום הנכון. סקוט רולן נותן פלייאוף שמתחרה ראש בראש עם מיטב הלהיטים של אלקס רודריגז. ממוצע מבחיל של 188, שלושה סטרייקאוטים (כולם בזמנים קריטיים) ורץ מוכנס בודד (והרבה חוסר מזל במשחק 7, אבל גם חבטה שקדמה להומר המנצח של ידאייר מולינה). לא מה שבסט. לואיס רוצים לראות. עם מספרים כאלה, לא ברור לי איך פוחולס ראה הגשה אחת נורמלית כל הפלייאוף.

יתרון: תיקו

שורטסטופ

קרלוס גיין נתן עונה נהדרת לדטרויט והוא ממשיך את זה בפלייאוף. הוא מוביל את שחקני דטרויט בממוצע, נותן כמה מהלכי הגנה מהטובים שראינו בפלייאוף, ומספק מנהיגות בלתי צפויה לצד רודריגז.

מהצד השני, דייויד אקשטיין קצת מאכזב. קצת, כי בכל זאת חלק ניכר מהחבטות שלו הגיעו בדיוק בזמן הנכון. יחד עם 4 גניבות והגנה טובה, אפשר לומר שהיה סביר. בכדי שסט. לואיס תזכה, אקשטיין יצטרך לתת הרבה יותר חבטות ולא רק ברגעי הקלאץ'.


אווטפילדרים

גרנדרסון, מונרו ואורדונייז לא עשו בפלייאוף שום דבר. כמובן, חוץ מ-9 הומרים, 22 רצים, 21 ריצות וממוצע 28.7. אין ספק שהלא צפוי כאן מגיע מגרנדרסון, שכל העונה אמרו עליו שההגנה האדירה שלו לו מספיקה בשביל מה שאווטפילדר (ושחקן ליד) אמור לתת. אין ספק ששתי גניבות יחד עם 3 הומרים הינם הספק טוב לשחקן צעיר בעמדת מפתח. דווקא מי שהיה אמור להיות מנייה בטוחה, מגליו אורדונייז, הוא זה שלא עשה יותר מדי עד ההומרים במשחק מספר 4 מול אוקלנד. ומונרו נותן את מה שהוא יודע ואפילו במספרים משופרים. ממוצע יותר גבוה יחד עם 3 הומרים. אם רק יוכל להקטין את כמות הסטרייקאאוטים.

איך שלא מסתכלים על זה, כל מה שנאמר על האאוטפילד של דטרויט הוא ההיפך הגמור ממה שסט. לואיס קיבלה עד כה מהשדאים החיצוניים שלה. השילוב של אנקרנסיון, אדמונדס, וילסון וספיזיו פשוט לא זה. מעט מדי מכל דבר – הומרים, ריצות, ממוצע ומה לא, מעמידים סימן שאלה גדול מדי על גזרה יותר מדי חשובה. מיותר לציין שאם ימשיכו ככה, קשה לראות איך סט. לואיס יזכו.

יתרון: דטרויט

מאמנים

כולם זוכרים את לילנד הווינר של פלורידה ב-97', אבל משום מה אף אחד לא זוכר את לילנד הלוזר שלא הצליח להפיק את המקסימום משחקני פיטסבורג בתחילת שנות ה-90 (כששיחקו אצלו אנדי ואן סלייק, מאמן בסיס ראשון בדטרויט היום), ובובי בונילה (האנדראצ'בר האולטמטיבי). הסיבה כנראה בגלל התוצאות של השנה, כשדטרויט מספקת הרבה יותר ממה שציפו ממנה. זה קורה הרבה בזכות השקט של לילנד מצד אחד, והאינטנסיביות שלו מצד שני. לילנד הוא מהזן הישן שלא מפחד להכנס לפרצוף של שחקניו, אבל גם יודע לבכות ברגעים מרגשים.

טוני לה רוסה גם הוא יודע מכיר את טעם הנצחון (זכה עם אוקלנד בוורלד סיריס) אבל גם הוא ידוע בתור לוזר לא קטן. הסוויפ על ידי הרד סוקס ב-2004 לא היה הראשון שקבוצותיו ספגו באליפות ואותה אוקלנד שאיתה זכה באליפות היתה אמורה לנצח עוד שני גמרים לפחות. בינתיים, בפלייאוף הזה לה רוסה מנהל את העניינים בצורה הכי טובה שיכול עם הקבוצה הכי פחות מוכשרת שלו. האם זה יימשך? ספק רב

יתרון: תיקו

סיכום:

מעבר לכל הסיפור היפה בזה שקבוצה כמו דטרויט, שלפני שנתיים הפסידה 120 משחקים, תזכה באליפות, הם פשוט הקבוצה היותר טובה. טייגרס ב-5 משחקים.