"התערוכה הסודית" ותופעת ההימורים

התערוכה "האמנות הסודית" שנפתחה אתמול בבית "מאני", היא אחת מהדברים המרגשים ביותר שקרו באמנות הישראלית בשנים האחרונות, בלי שום קשר ליצירות עצמן.

הקונספט גאוני, ומיובא מאנגליה (מה-Royal Academy of London ). יצירות של אמנים גדולי שם כמו מנשה קדישמן, דודו גרשטיין, תמר קרוון, ואורי ליפשיץ, הוצגו ליד יצירות של סטודנטים לאמנות, ושל מפגרים ואוטיסטים שבשבילם אמנות היא תרפיה. החתימות המוכרות הוסתרו, וליד כל יצירה הודבק תג מחיר: "החל מ-2000$" ו"החל מ-1000$".

אחד מההבדלים בין אספני האמנות היפה לבין שאר אזרחי ישראל, הוא שבעוד הקהל הרחב קונה ציורים כדי שיתאימו לריהוט בסלון מבחינת גודל היצירה והצבעים השולטים בה, המעמד הגבוה יכול להרשות לעצמו לקנות יצירות אמנות של אמנים ידועי שם, כהשקעה לעתיד, וכאנשים שמעריכים מותגים.

הפעם כולם התחילו מאותה הנקודה, ומהקונים הרציניים הופשטו הדעות הקדומות, והקו המנחה באשר לאיזו יצירה ראוייה לרכישה, ונשאר רק הטעם, וההתלהבות שבאמנות, ואני לא בטוחה שהאמנים הגדולים מוכנים לזה.

הרי "יפה", או לא "יפה", כל יצירה ממוספרת של קדישמן תמכר בסופו של דבר לאספן אמנות. עכשיו, כשהן עומדות מול עינו הבלתי מזויינת של המתבונן, איך האמנים הותיקים ירגישו אם היצירה שלהם לא תצליח להמכר? או תמכר במחיר ההתחלתי, בעוד יצירה של ילד עם תסמונת דאון תמכר ב-10,000 דולר בגלל שהצבעים שלה מקסימים, או בגלל ששני סטודנטים לאמנות עמדו לידה, ויכלו להשבע שהיא של אורי ליפשיץ, ושמע את זה מישהו בעל ממון שמייד רשם את הטיפ החם בפנקס שלו.

מדהים שאמן כמו מנשה קדישמן עדיין משתף פעולה עם כל גחמה אמנותית, ובכל תערוכה קבוצתית בכל נושא. אתמול ספרה לי כתבת גל"צ, רוני מרגלית, שכשניסו בתחנה הצבאית להעלות אותו לשידור כדי לדבר על התערוכה הקבוצתית של השוורים שהוצבו השנה בשדרות רוטשילד בתל אביב, הוא אמר: "זה הכל בולשיט! נתתי לנכדים שלי לקשקש על השוורים, זה בכלל לא היתי אני. תראיינו מישהו אחר" מעניין איזו יצירה מבין אלה המוצגות בתערוכה, נתרמה על ידו.

לא רק אותי זה עניין. אחרי סבוב ההתרשמות הראשונית בין היצירות, הסבוב השני הכריע. כמו עם "דף הבית" בדפדפן, באי התערוכה הופנטו לשמות הגדולים שנרשמו בקטלוג זה אחר זה בעמוד מיוחד, וניסו למצוא איזו יצירה מתאימה לאמן אחר אמן. "תהרוג אותי עכשיו, הקשקוש הזה הוא לא של עליזה אולמרט!".

חשוב לציין כי כל ההכנסות מהתערוכה יעברו לאמנים הצעירים המציגים בה, והאמנים הגדולים תרמו מיצירותיהם, ומעניין אם הם "עשו דווקא", כלומר, הציגו בתערוכה יצירה שלא מתאימה להם, מנוגדת לכל מה שהם אי פעם יצרו, בטכניקה שונה לגמרי, רק כדי לבדוק אם עדיין יש להם את זה, אם הם עדיין יכולים לעורר משהו בלב הקהל, או שהם הפכו למכונות כסף צפויות.

אמנות הייתה, הסודיות היא דבר שאפשר להתווכח עליו. כמובן שתמר קרוון לא הצטלמה ליד היצירה שלה, אבל היו אמהות שפשוט לא יכלו להתאפק, הרי זו הפעם הראשונה שהציור של החמודי שלהן תלוי וממוסגר, ועוד מוצגת בתערוכה כזו שהגיעו אליה אנשים, ושלא נגיד "עמדתי ליד הציור כל הערב ויש מישהי שמוכנה לשלם עליו מחיר דומה לזה שעלה לי המיטצובישי!". אז המצלמות הפולניות נשלפו, וההורים הגאים לא יכלו שלא לספר, לפחות לעשרת החברים הטובים שלהם שהגיעו – שהנה, זה הציור של דני.