בדרך כלל נהוג לייחס לעולם העסקי שיטות כוחניות של הטעיה, חוסר תום לב, שקרים ואף רמייה של ממש; לעולם התרבות והקולנוע, לעומת זאת, יש תדמית של עולם נקי וטהור, העוסק בענייני רוח, ושאינו נגוע במעשי מרמה ושקר.
לא כך התברר לשופט בית המשפט המחוזי, ניסים ישעיה, שהכריע השבוע בסכסוך עתיק היומין שהחל לפני 13 שנה, בין המפיק ומשווק הסרטים קולר ג'יי (שיש) לבין אסי דיין ונפתלי אלטר, המפיקים ובעלי הזכויות בסרטים, "חגיגה לעיניים" ו"הזמנה לרצח", שהופקו על ידם בשנות ה-70.
התובע טען כי בשנת 1986, מכרו לו דיין ואלטר את כל הזכויות בסרטים, תמורת 20 אלף דולר. לטענתו, ב-1992, הקרין הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית את הסרט "חגיגה לעיניים", וכתוצאה מכך בוטלו עמו שני הסכמי הפצה עליהם חתם עם קולנוע גן העיר ועם חברת שבעת הכוכבים, שעסקה בהפצת סרטים. אי לכך, נתבעו דיין ואלטר להשיב לקולר את סכום רכישת הסרטים ולפצות אותו בגין אובדן רווחים עתידיים מהפצת הסרטים.
רשות השידור התגוננה בכך שהזכויות בסרטים נמכרו לה כבר ב-1975, ועל כן היא היתה רשאית לשדר את הסרט "חגיגה לעיניים". הנתבעים טענו, כי התובע זייף את הסכם המכירה עמם, והוסיף על פניו בכתב יד וללא ידיעתם, כי הסרטים "פנויים לטלוויזיה ווידיאו", בעוד שלמעשה הם לא יכלו למכור לו יותר מהזכויות שהיו להם. מאחר שהזכויות לטלוויזיה נמכרו מראש לרשות השידור, הזכויות שנמכרו לתובע היו רק להפצה בבתי הקולנוע ובווידיאו, והתובע היה מודע לכך מראש. התובע הכחיש בתוקף טענות אלה.
בית המשפט קבע כי לא ניתן להכריע בטענותיהם של דיין ואלטר, אך לא ניתן להוציא מכלל אפשרות שהתוספת בכתב יד אכן אינה אותנטית. עם זאת, קובע ישעיה, כי גם אם ייצא מנקודת הנחה שהתוספת זויפה, לא יהיה בכך כדי לסייע לדיין ולאלטר. לדעתו, התובע לא ידע בעת כריתת ההסכם כי הזכויות בסרטים נמכרו עשר שנים קודם לכן לטלוויזיה הישראלית. לא ניתן להסיק מההסכם בין הצדדים כי הזכויות בסרטים נמכרו בעבר לצד ג' כלשהו. השופט קובע כי דיין ואלטר מכרו את זכויותיהם בסרטים - פעמיים.
בכך ביצעו דיין ואלטר כלפי התובע מעשה מובהק של הטעיה, נהגו בחוסר תום לב ובתרמית, והתובע זכאי לבטל את הסכם רכישת הסרט וכן לתבוע נזקים שנגרמו לו כתוצאה מהפרת ההסכם על ידם. נגד רשות השידור לא קמה לתובע עילה, שכן הרשות רכשה את זכויותיה בסרטים עשר שנים קודם לכן, ושידרה אותו על פי זכויותיה המלאות.
באשר להוכחת גובה הנזק, בית המשפט מצא כי כאן, דווקא התובע הוא זה שנקט בדרכי שקר ורמייה. בית המשפט קבע כי התובע לא הצליח להוכיח שנגרמו לו נזקים של ממש. לצורך הוכחת נזקים עתידיים אסטרונומיים של מיליוני שקלים, להם התובע טען, הוא הציג בפני בית המשפט הסכמים פיקטיוויים לכאורה, על פיהם מכר את זכויות הפצת הסרטים לערן דורון ולקולנוע גן העיר, ולחברת שבעת הכוכבים, חודש אחד בלבד לפני הקרנת הסרט "חגיגה לעיניים" בערוץ הראשון. זאת, לאחר שש שנות בצורת מאז רכש את הזכויות בסרטים, בהן לא עשה בהם כל שימוש. בית המשפט מוצא כי הסכמי המכירה מושתתים על הצהרות שקריות של התובע, התנהגות חוזית לקויה וחסרת תום לב.
לפי בית המשפט, על מנת להוכיח נזקים שלא היו, התובע חתם עם שני גורמי ההפצה הללו על חוזים למראית עין, שנכרתו לצורכי התביעה נגד דיין ואלטר בלבד. גם סכומי הרכישה של הסרטים היו מנופחים ומוגזמים לחלוטין, רק כדי שניתן יהיה לתבוע אותם. מיד לאחר הקרנת הסרט בערוץ הראשון, החוזים בוטלו על ידי הרוכשים, והתובע הזדרז לקבל את ביטולם.
לדברי בית המשפט, "מדובר במערכת חוזים והודעות ביטול מלאכותיות שנקשרו וניתנו למראית עין בלבד". התובע טען כי הטעיית הנתבעים פגעה בשמו הטוב בתעשיית הקולנוע, ועל כך השיב בית המשפט, כי אינו יודע מה פגע יותר בשם התובע, ההקרנה בערוץ הראשון, או התנהגותו ברקיחת מערכת הסכמים מלאכותית.
בית המשפט מקבל לבסוף את התביעה, אך בשל התנהגותו של התובע, שלא הוכיח את נזקיו הגבוהים הנטענים, הוא חייב את דיין ואלטר להשיב לתובע רק את תמורת הרכישה של הסרט "חגיגה לעיניים", בסך 10,000 דולר צמוד ממועד הרכישה ב-1986. בנסיבות העניין, שבו הכל רימו את הכל, לא ניתן צו להוצאות.
התובע יוצג על ידי עו"ד נעים, דיין ואלטר על ידי עו"ד להב ופרץ ורשות השידור על ידי עו"ד רזניק מהפרקליטות האזרחית.
"חגיגה לעיניים"? עבודה בעיניים
ארנון בן-יאיר
19.10.2006 / 18:54