למרות כל הצרות האישיות והכלליות, אזרחי עזה עוקבים בדאגה אחר הידיעות שישראל מתכוונת לבצע פעולה צבאית רחבה ברצועת עזה. האנשים רואים סימנים ברורים לכוונה זו בפעולות הישראליות בדרום הרצועה באיזורי רפיח וחאן יונס. התושבים שם עדים לפלישות יומיומיות בעומק האזורים המזרחיים והדרומיים שברצועה. אתמול למשל היתה תקרית של כיתור מעבר רפיח על שומריו הפלסטיניים,שהם מאנשי משמר הנשיאות ואנשי הביטחון הלאומי הפלסטיני. זאת, למרות שהמעבר עצמו סגור, אין יוצא ואין בא לעזה.
האשמה הישראלית בנוגע להברחת הנשק דרך המנהרות לטובת התחמשות חמאס ויצירת חוסר איזון בכוח המתנגד לכיבוש ברצועה גורמת לפלסטינים להיזכר בתסריט הכיבוש האמריקני בעיראק. כמו שארה"ב השתמשה בתירוץ של פלישה למטרות חיפוש נשק להשמדה המונית כדי לפלוש לעיראק, דבר שלא הוכח עד היום, כך בדיוק רואה האזרח הפלסטיני את התירוץ הישראלי לכיבוש הרצועה מחדש.
בינתיים השאלה הנשאלת היא למה בעצם ישראל מבצעת את מרבית פעולותיה בימים האחרונים דווקא בדרום הרצועה. ישראל טוענת שהיא מגיבה על ירי הקסאם, למרות שקסאמים משולחים מצפון הרצועה ולא מדרומה. לדעתי, הפעולות בדרום נובעות מחיפוש אחר החייל גלעד שליט. האזורים האלה קרובים למקום בו הוא נחטף, וכל הפעולות והפלישות והחיסולים נעשים רק באזור הזה. כנראה שזה נובע ממודיעין ישראלי, לא מאוד ממוקד.
בשביל מה יצאתם בכלל מעזה?
לאור הפעולות האלה הפלסטינים שואלים את עצמם למה ישראל בכלל יצאה מהרצועה בתוכנית הגדולה של שרון, אם עכשיו היא מתכוונת לחזור אליה? יש דעה אחרת שאומרת שישראל לא צריכה היכנס לרצועה, ולא תיכנס גם, כי בינתיים היא המרוויחה מהאנרכיה והמלחמה בין שתי התנועות, פתח וחמאס. היא תישאר בצד, צופה, על האירועים המתרחשים וכאשר האינטרסים שלה נפגעים, או ישנו חשש מסויים, היא תבצע ישראל פעולה ממוקדת פה ושם.
בינתיים אין בידי הפלסטינים לא אמצעים ולא יכולות לשנות את פני הדברים, לא את הפנים פלסטינים ובטח לא החיצוניים. אם ניתן לבנות על הרכבת ממשלת טכנוקראטים חדשה, שתוביל לפיתרון זמני לבעיה, אז מה טוב מזה?
עניים כמו מצרים
בעוד כמה ימים יחול העיד אל פיטר, אותו יום שמסיים את חודש הרמדאן. בדרך כלל המוסלמים מציינים את החג במשך שלושה ימים, עם המון ממתקים, עוגיות מיוחדות ממולאות בתמרים ולשמחת הקטנים והגדולים, גם בקניית בגדי חג. רק מספר ימים מפרידים בינינו לבין תחילת החג, וכמעט לא מרגישים תנועה בשוק ובחנויות הביגוד וההנעלה.
לאנשים אין כסף לקנות לאחר מספר חודשים של מצוקה כלכלית ואי קבלת משכורות. השווקים מלאים בסחורה שהגיעה מישראל, אבל הפעם היא יקרה יותר מתמיד. כיוון שהמעברים היו סגורים רוב הזמן, הסוחרים טוענים שהם היו צריכים לשלם לצד הישראלי על כל יום שהקונטיינרים התעכבו, ולכן הכל יותר יקר ואין אפשרות לעשות הנחות לקליינטים. עם הכנת כתבה זו התפשטה שמועה זו שכל הפקידים יקבלו מענק מהאיחוד האירופאי בסף 1,500 שקל לכל פקיד, לא כולל אנשי הצבא. אבל גם מענק זה יגיע אחרי תחיל החג, כך שיהיה כסף לבגדים חדשים רק אחרי שהחג התחיל.
מקובל אצל המוסלמים בסוף ימי הרמדאן שכל אדם בעל כספית יוציא סכום של 8 שקלים לנפש לאנשים הנזקקים. זו מצווה בדת שנקראת "פוטרה" והיא נובעת ממנהג מימי הנביא מוחמד, על פי עלות התרומה היא לפי מחירה המקומי של "סאע", שזה קצת יותר מחופן חיטה. סעא של חיטה ברשות הפלסטינית עולה 8 שקלים, וכל אחד שיכול צריך לתרום את הסכום הזה כמספר בני ביתו.
אבל מאחר ואנשים רבים ברצועה נהפכו לנזקקים, תמצא אותם בימים אלה של לפני החג מגיעים לאור יום אל מוסדות הנותנים צדקה. מדובר במוסדות לא ממשלתיים, הומניטריים לאומיים ודתיים. המוסדות נוהגים לתת תלושים לקניית מזון בערך בסך של 200 שקלים למשפחה. מוסדות אחרים מעניקים סל מוצרים הכולל למשל עשרה קילו קמח, שני ליטר שמן, אטריות, אורז, חלבה וריבה, שגם עלותו כמאתיים שקלים, ויש גם כאלה שנותנים כסף מזומן. תורים ארוכים שניתן לזהות מרחוק נהפכו לשגרה בעזה. כמו שהיינו מדברים על האנשים במצריים, אנו מתחילים לראות שכבות רבות מהאוכלוסיה מתווספות לשכבת העניים ברצועה. אותו נוהג של לעמוד בתור לקבל את התלושים היה אופייני למצריים, בעוד שכאן אנשים תמיד עבדו והיה להם כסף לקניות. רוב אנשי השכבה של הנזקקים החדשים הם הפועלים הפלסטינים שעבדו בישראל בימים עברו דווקא הם היו מעוררי קנאה אצל אחרים שלא מצליחים להגיע לישראל לעבוד, אך היום מצבם גרוע מאוד. את הסיוע שקיבלו בעבר מלשכת התעסוקה למשל או משרד הרווחה כבר לא מגיע ממשרדי ממשלה הנמצאים תחת החרם. מראות התורים שכוללים נשים וגברים מקבצים נדבות ממוסדות מכעיס וגורם לרגשות השפלה שאין כמוה על מצב שהגיעו אליו אזרחי עזה.