"מחילות" זכה בפרס בפסטיבל וודסטוק

הסרט הישראלי "מחילות" זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל הקולנוע של וודסטוק. הבשורה על כך הגיעה היום בערב לבמאי אודי אלוני. "אני מאושר שקיבלתי פרס. כל הזמן אני נאלץ להתעסק במאבקים ובהכפשות והפרס הזה ממש משמח אותי", הוא הודה לאחר מכן.

אלוני מאוד נהנה מהפסטיבל הצבעוני, אבל נאלץ לחזור לישראל לפני שהסתיים, ולפני חלוקת הפרסים, כדי להתכונן לטיסה הקרובה שלו הלילה לפסטיבל הסרטים בטוקיו, בו הסרט מתחרה: "היה כיף בוודסטוק. יש שם הרבה היפים שעדיין חיים את החיים כמו בסיקסטיז, והיה מדהים להיות איתם, אבל אני מתאר לעצמי שבפסטיבל טוקיו אני אזכה ל-10 ימים בהם יתייחסו אלי כמו למלך. כולי ציפיה" הוא סיפר אתמול, בעצירה הקצרה שלו בישראל.

הסרט "מחילות" הוקרן לראשונה בפסטיבל ברלין, ויצא לאקרנים בישראל בראש השנה. הסרט מבוסס על ספרו של אודי אלוני, "גלגול מחילות" שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנה שעברה ומככבים בו איתי טיראן, מוני מושונוב, קלארה ומכרם חורי.

הסרט עוקב אחר דייויד (איתי טיראן), יהודי אמריקני צעיר, אידיאליסט ברוחו, שמתגייס לצה"ל ובמהלך שירותו יורה למוות בילדה פלסטינית. הוא מאושפז במוסד פסיכיאטרי היושב על חורבות הכפר הפלסטיני דיר יאסין. רוחות רפאים של נרצחי הכפר מנסות לתקשר עמו באמצעות ניצול שואה (מוני מושונוב), המאושפז במוסד, והסיפור מסתבך.

ישראל היא רק נקודת התחלה בשביל הבמאי אודי אלוני, בנה של שולמית אלוני שבעבר השקיע את כל כולו באמנות ולאחר מכן בפרסום חוצות. אלוני, שמוצא את עצמו טס מפסטיבל לפסטיבל, זוכה לשבחים רבים בכל מקום אליו הוא מגיע, חוץ מבמקום אחד. "הייתי בחוץ לארץ וסיפרו לי שבינתיים ירדו כאן על "מחילות" בכל מיני עיתונים. לא נעים לשמוע".

כחלק מהעניין הבינלאומי בו, הוזמן אלוני באמצע ספטמבר האחרון לארוע טריוויה ענק בכיכר ברלין. בארוע השתתפו 112 יוצרים ופעילים הומאניסטיים בעלי השפעה, שנבחרו ליצג את "המוחות הגדולים" בעולם. כל אחד מהיושבים סביב השולחן הענק נאלץ לענות על 100 שאלות שהוגדרו כ"חשובות והבוערות בנוגע לעולם", כמו למשל "מה אפשר לעשות נגד עוני בעולם השלישי?". התשובות צולמו והועלו לאתר הרשמי של פרוייקט הידע, והארוע כולו הונחה על ידי וויליאם דפו.

אודי אלוני סיפר: "היה סוריאליסטי לגמרי. רעיון שנשמע כל כך טוב ויצא כל כך מקושקש. מצד שני, יצא לי להכיר כמה מהאנשים המדהימים בעולם. ישבתי שם עם ביאנקה ג'אגר (אשתו של מיק ג'אגר מהרולינג סטונס, ואקטיביסטית), ויצא לי להכיר לוחמת יפהפיה משבט הטוטסי בשם צ'יינה שכל משפחתה נטבחה, מה שגרם לי להרהר האם המאבק של ישראל ושל הרשות הפלסטינית נחשב לאכזרי יחסית למצב באפריקה. אנחנו נראים כמו בכיינים. לספר שלה קוראים "לקחו לי את אמא ונתנו לי רובה בגיל שמונה". "היא היתה מדהימה", הוא מספר בגעגועים, "חבל שנאלצנו לדבר עם מצלמות במקום אחד עם השני. בקטעים שעלו מהארוע באינטרנט, רואים אותי בעיקר מפהק. חוץ מזה, בגרמניה גרמתי לביאנקה ג'אגר להצהיר עלי כסמל המין של השולחן העגול, למרות שזה אקט אנטי קוליניאליסטי להכריז על מישהו צ'אבי כמוני כעל סמל מין."