הפסקנו להדור פני זקן

אתמול צויין יום הקשיש הבינלאומי. מקומם הצורך ב"יום ה...": יום זכויות הילד, יום האישה, יום כדור הארץ ועוד ימים מיוחדים, שכל תפקידם להזכיר לנו: הידעתם כמה מילדי ישראל מתחת לקו העוני? הידעתם? שכרן של נשים נמוך משל גברים. הידעתם? בישראל חיים מאות אלפי קשישים, ומצבם כך מספרים לנו, הולך ומשתפר. אך לא זה מה שהכי מקומם.

בישראל חיו בסוף 2005 693,000 קשישים (בני 65 ומעלה), אשר היוו 10% מכלל האוכלוסייה, לעומת 6% בשנת 1960. על פי תחזית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2020 יגדל מספר הקשישים ליותר ממיליון ובשנת 2025, הקשישים יהוו 13.2% מכלל האוכלוסייה.

בשנת 2005 הוגדלו הקצבאות לקשישים מעוטי יכולת והקצבאות האוניברסליות. בדו"ח העוני של הביטוח הלאומי נכתב, כי "הגדלת הקצבאות לקשישים מעוטי יכולת שמרה על רמת החיים היחסית של הקשישים העניים, ואף הובילה לצמצום מסוים בממדי העוני בקרבם". טוב? לא טוב מספיק. תחולת העוני בקרב קשישים העומדים בראש משפחה ירדה מ-25.1% ל-24.4%. בדו"ח מצוין, כי הירידה מבטאת את ההשפעה "החלקית בלבד" של הגדלת הקצבאות, שכן התרומה של המדיניות ב-2005 תבוא לידי ביטוי מלא רק ב-2006. כל כך חלקית, שירידה של פחות מאחוז צריכה לרגש אותנו עד כדי שנשכח מהעובדה שאחוז הקשישים העניים עולה על אחוז העניים באוכלוסיה כולה, העומד על 20.6%. לא תודה.

ביום השואה של 2006 דווח, כי 120 אלף קשישים ניצולי שואה חיים מתחת לקו העוני. אין ספק שיהיה מגמתי ומאוד מתאים לאופי התקשורת המרושעת לנופף בנתון המכאיב הזה. ובכל זאת, שיפור של פחות מאחוז, הוא לא התפישה שלי ל"התקדמות מרשימה" או אפילו ראויה, כשמנגד עומד נתון שכזה.

השנה, הציבור מימש את זכותו הדמוקרטית והכניס את מפלגת הגמלאים (ובגדול), לכנסת ישראל. ואכן, כיאה למפלגת גמלאים, הייתה המפלגה אמונה על אירועי יום הקשיש בישראל, ובכלל זה תערוכת אמנות קשישים בכנסת, ומתן כבוד ליו"ר המפלגה רפי איתן, שפתח את הישיבה בכנסת. אולי בחירתה של מפלגת גיל הייתה מיאוס במפלגות הגדולות, ואולי בגלל שלקשישים (וגם לילדיהם ונכדיהם) קצת נמאס שמתעלמים מהם. ובצדק. אבל הבשורה משמחת קצת פחות - למסד את יום הקשיש זה נחמד, אך עד דו"ח העוני הבא, הקרדיט לא שלהם.

נדמה כאילו אנחנו שוכחים דבר אחד: קשישים לא יכולים לעבוד. ויותר מכך – נתוני הלמ"ס מעלים כי אחוז הקשישים העובדים הולך וקטן עם השנים. עכשיו תורנו לעבוד עבורם, לא להפך. בישראל של היום, אנחנו מרוצים מאוד מצמצום מינורי במימדי העוני של קשישים, שמחים שיש מי שמטפל עבורנו בסוגייה בבית הנבחרים, מציינים יום מיוחד עבורם, במידת מה כדי לנקות את המצפון הציבורי שלנו מהעובדה שלקשישים רבים כל כך במדינת ישראל אין כסף לקיים את עצמם, וכך אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו. או שלא.